ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
יום לשנה - תיקון כל השנה ביום אחד • אין עבודת השם בלי מאמץ • הקריאה האישית - כשהקדוש ברוך הוא קורא לאדם • מצווה אחת יכולה לשנות דורות • הקדמת ההודאה לבקשה - דברי הספורנו • כפיות טובה בצעקת "תכלה שנה וקללותיה" • תשובה מאהבה • להקדים ולא להידחק ליום האחרון • קבלת הייסורים הקטנים בשמחה - סימן טוב ולא רע • זה ניסיון, ולא גזר דין • קבלות בדברים הקטנים דווקא • קבלות מעשיות שהוצעו בשיעור • מעלת "עלינו לשבח" • קריאת שמע שעל המיטה • לימוד מוסר כתנאי לסיעתא דשמיא
אביו של הבן איש חי והשמן זית מסוריה • רב שלמה, מצוות החליצה, וניסיונו של אליהו הנביא • היהודי שצעק "תכלה שנה וקללותיה" • בבא מאיר והבחורים מגרודנא • רבי יהודה פתיה בליל ראש השנה • הבן איש חי והמים שנשפכו עליו • הכפרי הרוסי והתרנגולים • בעלי התוספות ו"עלינו לשבח" • שני העילויים שנעלמו
יום לשנה - תיקון כל השנה ביום אחד
בספר "לב אליהו" מובא שחז"ל גילו לנו את הכלל "יום לשנה, יום לשנה", ולכן בשבוע האחרון של השנה יכול אדם לתקן ולטהר בכל יום את כל הימים המקבילים לו בשנה שחלפה. תפילת ערבית של יום ראשון מתקנת את כל תפילות הערבית של ימי ראשון שעברו, וכן בלימוד התורה ובבין אדם לחברו. מתוך כך יכול אדם לבוא לפני ראש השנה נקי וחדש.
אין עבודת השם בלי מאמץ
כל חיזוק קטן יקר מאוד, אך אין דבר הנקנה בלי עמל. אנשים מדמים שיש "כפתורים" שלוחצים עליהם והכל מסתדר, ולא כך הוא. התמדה בתורה ותפילה כראוי דורשות הקרבה אמיתית, שכן היצר הרע אינו מניח לאדם ללמוד ברצף.
הקריאה האישית - כשהקדוש ברוך הוא קורא לאדם
פעמים רבות אדם מרגיש בליבו שהקדוש ברוך הוא קורא לו ומדבר איתו, אך הוא מדחיק זאת בטענות "גדול עליי" ו"לא מתאים לי". ההדחקה הזאת עלולה לגרום לו לפספס את כל חייו, ולכן כשאדם מרגיש שקוראים לו - עליו ללכת על זה, גם כשהמחיר כבד.
מצווה אחת יכולה לשנות דורות
שני הסיפורים שבשיעור מלמדים שמעשה יחיד - נסיעה של חודשיים בשביל שמן זית, או מסירות נפש למצוות חליצה - הוליד את הבן איש חי ואת ה"באר מים חיים". יש אדם שנדרש להתמודד יום־יום, ויש שהקדוש ברוך הוא קורא לו פעם אחת בחיים, ואין הוא יודע לאילו מדרגות אותה פעם אחת יכולה להביא אותו ואת זרעו.
הקדמת ההודאה לבקשה - דברי הספורנו
הספורנו על הפסוקים בתהילים פרק צ"ה מפרש "נקדמה פניו בתודה" - קודם יום הדין, ו"בזמִרות נריע לו" - ביום הדין עצמו, "כי מלפניו משפטנו יצא לזכות". מכאן שעבודת השבוע האחרון של השנה היא להודות על כל שנת תשפ"ו שחלפה, ומכוח ההודאה הזאת יוצא המשפט לזכות.
כפיות טובה בצעקת "תכלה שנה וקללותיה"
מי שכל חשבון השנה שלו הוא החסרונות הקטנים, בעוד הקדוש ברוך הוא נתן לו שנה שלמה של תורה, מצוות ושמחות משפחתיות - הוא כפוי טובה. סדר העבודה הוא קודם להודות על מה שהיה, ורק אחר כך לבקש על מה שחסר.
תשובה מאהבה
כותב הראב"ד שתשובה מאהבה היא כשאדם שב מעצמו - לא מחמת ייסורים, כאבים או צרות - אלא מפני שהוא רוצה להיות חדש ולהתקרב לבורא לקראת יום הדין. במעלת התשובה הזאת מתהפכות כל העבירות שעשה במשך השנה לזכויות.
להקדים ולא להידחק ליום האחרון
כמו מדינה שפותחת חלון של חודש למחילת חובות, שאליה איש אינו בא ביום הראשון וכולם רצים ביום האחרון - כך פתוחות דלתות התשובה מט"ו באב, בזמן שאין עדיין "לחץ" למעלה. השבוע הזה עדיין פנוי ופתוח, ולכן זוהי שעת הכושר להתקרב לפני שיגיע העומס של הימים האחרונים.
קבלת הייסורים הקטנים בשמחה - סימן טוב ולא רע
כשמתרחשות תקלות ועגמת נפש סמוך לראש השנה, יש הרואים בכך סימן רע, ובאמת זהו סימן שחותמים את האדם לחיים טובים ולשלום ומכפרים את עוונותיו. כך אמר רבי יהודה פתיה על ליל ראש השנה הקשה שלו - "שנה של עלייה כמותה לא הייתה לי בחיים", וכך אמר הבן איש חי על המים שנשפכו עליו.
זה ניסיון, ולא גזר דין
כל אירוע מטריד באותם ימים הוא העמדה בניסיון, לא הודעה על גזר דין. מי שיודע שהוא עומד בניסיון ומחזיק מעמד - יוצא ממנו במיטבו, ולכן בראש השנה יש להיות שמח דווקא כשעושים לו "נס".
קבלות בדברים הקטנים דווקא
במשל הכפרי שוויתר לרוסים על הבית, הפרדסים והמשאית ונלחם רק על התרנגולים - נחשף היכן באמת מונחת נקודת ההתמודדות של האדם. לכן אין לקבל קבלות בדברים הגדולים, שבהם אדם ממילא אינו נמצא, אלא דווקא בדברים הקטנים שבהם מתנהל הקרב האמיתי.
קבלות מעשיות שהוצעו בשיעור
ברכת אשר יצר - לכבד אותה, לומר אותה בעמידה או בישיבה ולא בהליכה, ולהודות על הניסים שבכל יום. ברכת המזון מתוך הסידור, כהנהגת הרב שך. ו"עלינו לשבח", שהרב ראובן קרלנשטיין וצדיקים נוספים עוררו להתחזק בו.
מעלת "עלינו לשבח"
יש אומרים ש"עלינו לשבח" נאמר בתחילה רק במוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, ורבנו תם תיקן לאומרו בסוף כל תפילה לאחר שראה את מסירות נפשם של בעלי התוספות ששרו אותו בשעת שריפתם. הרב הקדים לכך הסתייגות מפורשת: "יש אומרים, לא בדקתי אם זה נכון או לא".
קריאת שמע שעל המיטה
הרב פינקוס היה חוזר ומשנן בסוף ימיו שלא יילך אדם לישון בלי קריאת שמע שעל המיטה. זו קבלה קטנה ופשוטה שגודלה אינו ניתן לתיאור.
לימוד מוסר כתנאי לסיעתא דשמיא
הרב גרשון אדלשטיין מספר על עילויים מופלגים שהגיעו לפוניבז' ולא נשמע מהם דבר, והסיבה - שלא למדו מוסר. מוסר הוא הדבר ששומר על האדם כל חייו, ולכן לכל אחד חייב להיות זמן קבוע ללימודו - מדקה אחת, כלשון הרב דב יפה, ועד כמה שהוא יכול.
אביו של הבן איש חי והשמן זית מסוריה
רבי אליהו, אביו של הבן איש חי, ידע שבבגדד אין שמן זית לנרות חנוכה, ומיד אחרי סוכות יצא בחמור עם כדים ריקים לדרך של חודש ימים עד סוריה. שם מילא את הכדים בשמן זית, שילם עליהם מכיסו, וחזר חודש נוסף לבגדד וחילק לכל משפחה בשכונה בקבוק להדלקת נרות. בחלום גילו לו שבזכות "נר מצווה ותורה אור" יזכה לבן שיאיר את העולם - הוא הבן איש חי.
רב שלמה, מצוות החליצה, וניסיונו של אליהו הנביא
רב שלמה קיבל מברק שאחיו נפטר בלי ילדים במדינה רחוקה, סגר את מכולתו, לקח את כל חסכונותיו ויצא לדרך של כרכרות, אונייה ושבועות של הליכה ברגל - עד שקיים את החליצה, וסירב בעקשנות לקבל מן האלמנה העשירה אפילו החזר הוצאות. בדרך חזרה פגש תלמיד חכם הדור פנים שביקש לקנות ממנו שותפות במצווה תמורת אלף, עשרת אלפים ולבסוף מאה אלף דולר מזומן, והוא השיב שאינו מוכר מצוות אפילו במיליונים. אז נתגלה אליהו הנביא ואמר שנשלח לנסותו ברגע האחרון, ובירכו בבן שיאיר את העולם - הוא בעל "באר מים חיים" הקבור בצפת.
היהודי שצעק "תכלה שנה וקללותיה"
יהודי אחד היה צועק בראש השנה "תכלה שנה וקללותיה", והרב הוכיח אותו על כפיות טובה. באותה שנה זכה לחתן ילדים, לנכד, לבר מצווה, להנחת תפילין מאתיים וחמישים פעם, לציצית, לשבת ולתורה - וכל חשבונו הוא חמישים שקלים שנפלו לו מהכיס.
בבא מאיר והבחורים מגרודנא
הרב ברוך רוזנבלום סיפר שכבחור בישיבת גרודנא באשדוד הלך עם חבריו לים בבין הזמנים, ומשאיחרו נכנסו להתפלל מנחה בי"ח באב, בלי כובע וחליפה, בבית כנסת של בבא מאיר. בבא מאיר קרא להם אחרי התפילה ואמר שמט"ו באב כבר אין הולכים לים אלא מתחילים לחזור בתשובה. הוא המשיל זאת למדינה שפותחת חודש למחילת חובות, שכולם נדחקים אליה ביום האחרון - וברגע הלחץ ההוא כבר לא מסתכלים עליך.
רבי יהודה פתיה בליל ראש השנה
מפני החום עלה רבי יהודה פתיה לסעוד על הגג אחרי ערבית של ראש השנה, ובהסירו את הג'לביה הפיל בטעות את עששית השמן ונעשה חושך גמור. בחושך נתפסה המפה במכנסיו וגררה את כל הכלים לרצפה, אשתו פספסה מדרגה והמגש נשפך, וחתולים חטפו את העופות והדגים. הוא קרא: "שטן, אתה חושב שאכעס בראש השנה? איני כועס!" - ואמר לימים ששנה של עלייה כמותה לא הייתה לו מעולם.
הבן איש חי והמים שנשפכו עליו
בערב ראש השנה, לבוש בבגדי ראש השנה המיוחדים שלו שכל אחד מהם מכוון בסודות, הלך הבן איש חי לבית הכנסת, ואישה ששטפה את ביתה שפכה עליו מן החלון את כל מי השטיפה. דבר ראשון מיהר להתרחק מהמקום כדי שהאישה לא תשמע ותצטער, ואחר כך אמר: איני יודע כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהביא לי כפרת עוונות לפני ראש השנה.
הכפרי הרוסי והתרנגולים
חיילים רוסים הודיעו לכפרי שביתו, פרדסיו, משאיתו וכספו שבבנק עוברים כולם ל"אמא רוסיה", והוא הסכים לכל בשוויון נפש - עד שאמרו שייקחו גם את התרנגולים, ואז התקומם. הסביר: בית אין לי, פרדסים אין לי - אבל תרנגולים באמת יש לי. מכאן שאדם מוותר בקלות על מה שממילא אינו שלו, ונאבק רק במקום שבו הוא באמת נמצא.
בעלי התוספות ו"עלינו לשבח"
בזמן מסעי הצלב נכלאו כשלושים מבעלי התוספות בחדר אחד, ובאותה שעה חיברו את התוספות על פרק "מרובה" בבבא קמא - ומשום כך התוספות שם גדולים וקדושים. הנוצרים הכניסו עצים והציתו את החדר, והם שילבו ידיים ושרו "עלינו לשבח לאדון הכל". כשנפתח החדר נמצא שהנשמות יצאו והגופות שלמות, אף לא שערה נשרפה, וכשראה רבנו תם את גודל העניין תיקן לומר "עלינו לשבח" בסוף כל תפילה.
שני העילויים שנעלמו
הרב גרשון אדלשטיין כותב שמתוך מאות הבחורים המגיעים מדי שנה לפוניבז' היו שניים עילויים מופלגים שאין לתאר, והוא היה בטוח שיצאו מהם גדולי ישראל - ולא נשמע מהם דבר. הסיבה, לדבריו, שלא למדו מוסר, וכשאין מוסר אין סיעתא דשמיא.
אנחנו נמצאים עכשיו בשבוע האחרון של השנה. בספר "לב אליהו" של רבי אליהו לופיאן, בחלק האחרון, מערכת התשובה, הוא כותב שמה שחז"ל גילו לנו "יום לשנה, יום לשנה" - כל יום בן אדם יכול לשפץ, לתקן, לטהר את היום הזה של השנה.
אפשר מהיום: תפילת ערבית של יום ראשון היום - זה מתקן את כל תפילות הערבית של כל יום ראשון שעברו עלינו. ככה לימוד התורה, ככה בן אדם לחברו. איך שבן אדם מתנהג ביום ראשון, ככה הוא יכול להעלות את כל היום ראשון הזה. ככה שהוא יכול לבוא לפני ראש השנה נקי, חדש, ובעזרת השם יזכה יחד עם בני ביתו וכל ישראל לחיים טובים ולשלום.
ולכן צריך להתחזק. כל חיזוק קטן הוא יקר מאוד, לא משנה מה - העיקר שבן אדם ייקח את עצמו בידיים. אבל כל דבר חייב מאמץ. אין דבר כזה בלי להתאמץ. הרבה אנשים חושבים שזה ככה, כפתורים כאלו שלוחצים וזה מסתדר. לא מסתדר באמת.
אחרי הכל, מי שרוצה ללמוד תורה בהתמדה - הוא צריך להשקיע על זה, זה לא בחינם. היצר הרע לא ייתן לך ללמוד רצוף. ללמוד רצוף צריך הרבה הקרבה, הרבה הקרבה. להתפלל כמו שצריך - צריך הרבה הקרבה, באמת צריך הרבה הקרבה. אחרי הכל צריך באמת לדעת שחייב להקריב את עצמו בשביל עבודת השם.
סיפר איזה יהודי אחד... קראו לו אליהו. הצדיק הזה, אליהו הזה, הוא ידע שבבגדד אין שמן זית. יש בבגדד שמן שומשום, מלא שמן שומשום יש, אבל שמן זית לא היה. עכשיו, זה היה בדיוק אחרי סוכות. הוא אמר: מה אני עושה? עוד חודשיים יגיע חנוכה, ומה נעשה עם שמן זית? לא יהיה פה לאף אחד שמן זית. הוא חשב מעצמו: אני הולך לזכות את הרבים, להביא לאנשים שמן זית.
לקח חמור, שם כדים, ומעיראק, אתה יודע, יום ולילה, חודש שלם לקח לו עד שהגיע לסוריה. כשהגיע לסוריה מילא את הכדים בשמן זית, שילם עליהם, וחזר חודש שלם בחזרה לבגדד וחילק לאנשים שמן זית. כל משפחה בשכונה קיבלה איזה בקבוק, ויכלו להדליק שמן זית בנרות חנוכה.
בחלום התגלו לו, אמרו לו: על המעשה הגדול הזה שעשית, שזכית להביא לאנשים שמן זית - כי "נר מצווה ותורה אור" - תזכה לבן שיאיר את העולם. והבן הזה קוראים לו "הבן איש חי". הבן איש חי הזה נולד מהאבא שהלך חודש להביא שמן זית, וחודש חזר (הסיפור מובא גם בשיעור 19 פרשת מקץ תשפ"ד).
כמה בן אדם היה מוכן לשלם, שיזכה שיהיה לו בן חצי מהבן איש חי? לא בן איש חי שלם - הלוואי חצי. חצי זה הרבה. כמה היית מוכן להקריב? חודשיים? עשרים שנה! עשרים שנה אפשר להקריב על דבר כזה.
כל אחד מאיתנו בתוך ליבו לפעמים מרגיש שהקדוש ברוך הוא קורא לו, מדבר איתו - אבל הוא מדחיק את זה החוצה. "מה, אני אעשה דבר כזה? אה, גדול עליי, דבר כזה לא מתאים לי, אה, לא יכול דבר כזה". זה, אתה יודע, בן אדם מדחיק לעצמו לפעמים את הדברים שאלוקים מדבר איתו. הוא מדחיק את זה, ולפעמים הוא מפספס את החיים שלו.
אם אתה מרגיש שאלוקים קורא לך, מדבר איתך - לך על זה. גם אם אתה מרגיש שזה דורש באמת יותר ממה שאתה יכול. תחשוב, חודשיים הוא הלך: חודש הלך וחודש חזר. וזה לא חודש שאתה ישן באיזה בית מלון - מי יודע איפה הוא ישן, איפה הוא היה. אבל אף על פי כן, בסוף זכה שהיה לו בן כמו הבן איש חי.
סיפר איזה יהודי אחד, קראו לו רבי שלמה. רבי שלמה הזה יום אחד קיבל מברק - קיבל מברק שאחיו, שנמצא באיזו מדינה רחוקה מאוד, נפטר. נפטר בלי ילדים, וצריכים לעשות חליצה. צריכים לעשות חליצה. הוא שמע דבר כזה, אמר: אני אעשה חליצה?! וואו, איזה דבר גדול, מצווה נדירה מאוד! הייתה לו מכולת, הוא סגר את המכולת, כל החסכונות שהיו לו - צבר אותם, אמר: זה יהיה לי להוצאות הדרך.
זה לא סיפור של היום. בסיפורים נראה לי שזה איזה מאתיים ושמונים שנה ככה בערך. בקיצור, היהודי הזה לקח את כל החסכונות שהיו לו, ונסע. מכרכרה לכרכרה ועוד כרכרה, עד שהגיע לחוף, לנמל. כשהגיע לנמל נגמר לו כל הכסף - כל הכסף שהיה לו נגמר. עכשיו מה יעשה? הוא צריך להגיע עכשיו למדינה אחרת. הוא ביקש מרב החובל: תעשה טובה, תכניס אותי פה לאונייה, אני משרת אותך בזמן שאני באונייה. אני המלצר, אני עובד ניקיון, מה שתגיד לי לעשות אני עושה - העיקר תיקח אותי בחינם, שאני אעבור, שאגיע למדינה הבאה.
מצא חן בעיניו של רב החובל, מצא חן בעיניו, ולקח אותו חינם - אבל הוא שיעבד אותו. הוא שמח, הגיע למקום. כשהגיע למקום היה צריך ללכת עוד שלושה שבועות ברגל, כדי להגיע לעיר איפה שגר אחיו.
כשהגיע לשמה, ראתה אותו האלמנה - איך היא שמחה לראות אותו! היא אמרה: הייתי בטוחה שכל החיים שלי אשאר עגונה. כל החיים שלי אשאר עגונה ולא ייצא כלום, אין שום בן אדם בעולם שיבוא מהמרחקים האלו בשביל לעשות חליצה.
היא אמרה לו: תשמע, אני מאוד עשירה, אני רוצה לשלם לך, לתת לך מתנה, מתנה הגונה. אמר: אני לא לוקח כסף על מצוות. אז אל תיקח כסף על מצוות - רק תיקח את מה שהוצאת. את הכסף שהוצאת אני מוכנה להחזיר לך. אמר: אני לא לוקח שקל על שום מצווה.
טוב, חיפשו בעיר שלהם בית דין שיכול לעשות חליצה. התברר שגם בעיר שלהם אין בית דין שראוי לעשות חליצה. איפה יש? יש באיזו עיר רחוקה מאוד, שצריכים ללכת לשמה. היא אמרה לו: יש לי כרכרה, תעלה איתי, אני אקח אותך למקום. אמר: לא, בדרך זה אולי איסור ייחוד. לא עולה איתך. את תתקדמי, אני אלך ברגל, אני אגיע מתי שאני אגיע, תחכי שמה. שבוע שלם הוא הולך, הגיע למקום, עשו שם חליצה. והיא התחננה לפניו: קח ממני קצת כסף שיהיה לך - לא היה מוכן.
עכשיו הוא אמור לחזור את כל הדרך הארוכה הזאת בחזרה הביתה. באחד המקומות פגש אותו איזה יהודי, נראה תלמיד חכם, הדרת פנים. שואל אותו: רבי יהודי, לאיפה אתה הולך? סיפר לו: לאיפה אני הולך, למקום הזה והזה וכולי. מה עשית? עשית חליצה? אמר לו: וואי, תעשה איתי חסד! אני מחפש מצוות נדירות, מחפש מאוד מאוד מצוות נדירות, ומצוות חליצה זו מצווה נדירה. אני רוצה לשלם לך סכום של כסף, שאהיה שותף איתך בתוך המצווה.
אמר לו היהודי: אני לא מוכר מצוות בעד כל הון שבעולם. אז היהודי הזה הבין שהכוונה - מה הצעת לי, אלף דולר? לא מוכר. אמר לו: אני משלם לך עשרת אלפים דולר. אמר לו: אמרתי לך, אני לא מוכר, גם לא בעד שום דבר. אז הוא פתח את התיק, הוציא לו מאה אלף דולר מזומן: קח, רק אני אהיה שותף איתך במצווה. אמר לו: אני לא לוקח שום דבר, גם אם תציע לי מיליונים - לא לוקח.
היהודי הזה פתאום התגלה, אמר לו: אני אליהו הנביא. שלחו אותי משמיים לנסות אותך ברגע האחרון, ועמדת בזה. יהיה לך בן בעזרת השם שיאיר את העולם. אתה תחזור הביתה, ובעזרת השם אשתך תיפקד ויהיה לך בן שיאיר את העולם.
הבן הזה קראו לו רבי חיים מצ'רנוביץ. בעל ה'באר מים חיים'. רבי חיים בן רבי שלמה מצ'רנוביץ. הוא קבור פה בצפת (תלמיד של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. היארצייט שלו כ"ז כסלו).
זה הוא זכה רק על המאמץ הזה שהוא עשה. עכשיו תראו, זו מצווה שהוא עשה אותה פעם אחת בחיים. מצווה כזו ענקית, עם מלא מסירות, אבל זה פעם אחת בחיים. יש בן אדם שצריך להתמודד יום יום עם כל מיני ניסיונות. אז זהו, אתה יודע, לפעמים נופלים, קמים, נופלים. ויש בן אדם שפעם אחת אלוקים קורא לו.
פעם אחת. פעם אחת אלוקים קורא לך, ואתה לא יודע מה הפעם אחת הזאת, אתה לא יודע מה אתה יכול לזכות. ה"באר מים חיים" נפטר לפני מאתיים ועשר שנים, בכ"ז כסלו בחג חנוכה, כמדומני, תקע"ו. בדיוק מאתיים ועשר שנים עברו.
כמה בן אדם צריך לדעת לנצל לפעמים רגעים בחיים - רגעים! רגעים בחיים, מצווה אחת בחיים, ניסיון אחד שאתה עומד בו - ואי אפשר לדעת לאיזה מדרגות בן אדם יכול להגיע. ולכן בשבוע הזה, ובשבוע שלאחר מכן, בן אדם יֵדע לנצל את הזמנים האלו.
כותב הספורנו - הספורנו הזה נמצא בתהילים פרק צ"ה. אני קורא לכם את הלשון של הספורנו. הפסוקים: "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו. נקדמה פניו בתודה, בזמִרות נריע לו".
כותב הספורנו: "נקדמה פניו בתודה" - קודם יום הדין. "בזמִרות נריע לו" - ביום הדין, כי מלפניו משפטנו יצא לזכות.
העבודה שלנו עכשיו, כותב הספורנו, שבן אדם יֵדע להודות על כל השנה הזאת, תשפ"ו, שעברה עליו. כל מה שעבר עליו בשנת תשפ"ו - יֵדע להודות. זה השבוע הזה שיש לנו. ואחר כך "בזמִרות נריע לו" - זה ביום הדין. על ידי זה יוצא משפטך לזכות. איזה דבר גדול זה!
היה איזה יהודי אחד שהיה בראש השנה צועק: "תכלה שנה וקללותיה!". אמר לו הרב: למה אתה כפוי טובה? למה אתה כפוי טובה? "תכלה שנה וקללותיה"?! השנה ברוך השם זכית לחתן ילדים, נולד לך ילד, נולד לך נכד, זכית - איך אומרים - בר מצווה לילדים, זכית להניח תפילין מאתיים וחמישים פעם בשנה הזאת, וציצית, ושמרת שבת, ולמדת תורה.
נו, אז מה קרה? סך הכל נפלו לך מהכיס חמישים שקלים במשך השנה. נו, ומה אתה אומר? "תכלה שנה וקללותיה"? זהו, זה מה שמפריע לך פה? זה מה שמפריע לך? כל מה שאלוקים נתן לך במשך השנה זה כלום, זה שום דבר, ואתה מסתכל רק על הדברים הרעים.
קודם תדע להודות על מה שהיה - כל השנה הזאת שחלפה עליך תדע להודות. ואחר כך, אחר כך תבקש ש"תכלה שנה וקללותיה" על מה שחסר, על מה שחסר. אבל בן אדם חייב במשך השבוע הזה להודות לה'.
כותב הראב"ד [לא זוכר את המקור שלו, כי ראיתי את זה פעם מזמן] - כותב הראב"ד (דרשה לראש השנה) שתשובה מאהבה, הפירוש של המילים האלו: זה כשבן אדם מעצמו עושה תשובה. לא מחמת ייסורים, לא מחמת כאבים, לא מחמת צרות. פשוט הוא אומר: אני רוצה להיות חדש, עוד מעט מגיע יום הדין, רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא - עושה תשובה. תשובה הזאת נקראת תשובה מאהבה, שעל ידי זה כל העבירות שהוא עשה במשך השנה מתהפכים לו לזכויות.
סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א: הייתי בחור, למדתי בישיבת גרודנא באשדוד, ויום אחד החלטנו בבין הזמנים של חודש אב ללכת לים. ניקח את הכובע וחליפה לים? לא, לא צריך. אנחנו הולכים לים, ואחר כך נחזור, נחזור מוקדם, נלך לישיבה, נתקלח, נלך להתפלל אחר כך מנחה וערבית.
אתה יודע - מחשבות לחוד, מעשים לחוד. זה לא הסתדר ביחד, לא הלך טוב. כבר הגיע זמן של מנחה והם עוד בחוף הים מתארגנים. רצו, נכנסו לאיזה בית כנסת, נכנסו ככה בלי כובע וחליפה. וזה היה ביום י"ח באב, אמצע בין הזמנים. י"ח באב. התפללו באיזה בית כנסת שהזדמנו - בית כנסת של בבא מאיר. שמה הם נכנסו.
בבא מאיר סיים את התפילה, עשה "עושה שלום". אחרי שעשה "עושה שלום", באמצע החזרה, הסתובב, ראה את הארבעה בחורי הישיבות ככה מתפללים. אחרי התפילה אמר לשמש שלו: תקרא להם. שאל אותם: איפה אתם לומדים? אמרו: אנחנו לומדים בגרודנא. אה, בגרודנא - מתפללים בלי כובע וחליפה?
אמרו לו: הרב, תראה, תכננו, הלכנו לים, ובתכנון היה שנחזור מוקדם ונספיק עוד לקחת כובע וחליפה, ובסוף לא הספקנו. אמר להם: מה? הלכתם לים? אמרו: כן. מט"ו באב כבר לא הולכים לים! מט"ו באב מתחילים לחזור בתשובה.
עד ט"ו באב אפשר ללכת לים. אני אגיד לכם למה. אתם יודעים, אם המדינה מחליטה - איך אומרים - למחול לאנשים את החובות שלהם: כל מי שיבוא ויגיש בקשה, מוחלים לו על החובות שלו. לכמה זמן? חודש. יש חודש שלם, חודש שלם אתה יכול לבוא במשך החודש למחוק את העוונות. מי מגיע ראשון? אף אחד לא מגיע. מתי אנשים נזכרים להגיע? ביום האחרון. ביום האחרון כולם רצים.
עכשיו תראה: מט"ו באב, למעלה בשמיים, כל הפקידים אין להם מה לעשות עכשיו. אין להם מה לעשות, כל הפקידים, אתה יודע, הכל ריק שמה. אתה מגיע, אתה אומר: אני רוצה לחזור בתשובה - מוחלים לך על הכל, אתה ישר עובר חלק. מתי תגיע? בשבוע האחרון? ביום האחרון לפני ראש השנה אתה תגיע? אתה יודע איזה לחץ יש שמה? לא יסתכלו עליך. לא יסתכלו עליך. לכן מט"ו באב תתחיל לחזור בתשובה.
עכשיו תראה: ט"ו באב כבר עבר, גם ט"ו באלול גם עבר - אבל עדיין אין לחץ בשמיים, עדיין אין לחץ. רק מתי יהיה לחץ? מן הסתם ביום האחרון. יום האחרון יכול להיות שיהיה לחץ, ייתכן שיהיה לחץ.
אז השבוע הזה, שהכל פתוח עכשיו, הכל פתוח - כל בן אדם יֵדע באמת: איך אני יכול להתקרב לאלוקים? איך אני יכול להתקרב, להודות לו על כל השנה הזאת שעברה עלינו. איזו שנה טובה, כמה אלוקים שמר עלינו, כמה הראה כמה הוא אוהב אותנו. לכן זו העבודה שלנו עכשיו בזמן הזה.
אנחנו כל שנה מזכירים את הסיפורים האלו, ואני מזכיר את זה גם השנה הזאת. אין לי משהו אחר לספר. אלו סיפורים שעד שייחקק בלב שלנו - כי אנחנו לא חיים בצורה כזאת.
זה הסיפור המפורסם עם רבי יהודה פתיה, כולם מכירים את זה. רבי יהודה פתיה היה בבגדד, היה חם כמו שצריך. אמר לאשתו: תשמעי, אי אפשר לאכול בבית, בבית חם. נאכל בעלייה, בגג, קצת אוויר, קצת ננשום שם אוויר, יהיה יותר נחמד. באמת היא שמה שם איזו עששית של שמן שיהיה אור, ורבי יהודה פתיה, אחרי תפילת ערבית של ראש השנה עם כל הכוונות, כל העניינים - עלה לגג.
נו, עלה לגג, היה חם. אחרי הכל היה חם, אז הוא הוריד את הג'לביה. כשהוא הוריד את הג'לביה, אז הוא נתן מכה בלי כוונה לעששית של השמן - טראח! הפיל אותה על הרצפה, נהיה חושך גמור. נו, ראש השנה היום! היום זה ראש השנה.
טוב, אל תשאל: מהחושך נתפסה לו המפה של השולחן במכנסיים שלו. הוא לא שם לב, הוא קם, בא ללכת - כל המפה נגררה, וכל הצלחות והכוסות, הכל נפל על הרצפה. טוב, עוד איכשהו עבר. אשתו הביאה את האוכל עם המגש, ואל תשאל - פספסה מדרגה אחת, "ואני והנער להשתטח...". השתטחה על הרצפה. אתה יודע, וגם חתולים באו לעסק הזה, לקחו עופות, דגים, מה שמצאו - לקחו.
אז רבי יהודה פתיה אמר: שטן, שטן! אתה חושב שאני אכעס בראש השנה? לא כועס! אני אומר לך: לא כועס! אומר רבי יהודה פתיה: שנה של עלייה לא הייתה לי בחיים כמו השנה הזאת. כמו השנה הזאת לא הייתה לי שנה של עלייה.
כל אחד מאיתנו, אתה יודע, מגיע הביתה וקורה לו איזה משהו. אשתו אומרת לו: נו, מה אתה אומר? מן הסתם חתמו, כתבו אותך למיתה. אין משהו אחר. איך אנחנו חיים באיזו הרגשה!
למה? העמידו אותך בניסיון. העמידו אותך בניסיון - תעמוד בניסיון, ייצא לך הכי טוב. שנה שעברה אני אמרתי את זה, וזה גם התגשם: אתה בא הביתה, ובמקום שאשתך תשים לך ראש של דג, שמה לך זנב של דג. נו, מה זה אומר? שחתמו אותך לחיים טובים ולשלום.
בקיצור, אחרי ראש השנה התקשר אליי איזה אברך. אמר: שמעתי את השיחה שלך לפני ראש השנה, ואל תשאל - ואשתי שמה לי זנב של דג. שמה לו זנב של דג במקום ראש. אבל ידעתי שאני בניסיון, ועברתי את זה בשלום.
אז זהו, זה ניסיון בחיים. אנשים חושבים: וואו, מה זה אומר? זה לא אומר כלום. זה אומר שאתה בניסיון. אם תעמוד בו - תצליח מאוד.
הרב בניהו שמואלי מספר שלבן איש חי היו שבעה בגדים. כל חג זה היה בגד בפני עצמו, והכל סודות, עניינים - זה לא סתם בגדים, כל בגד זה היה עניינים.
אחרי כל התיקונים שהוא עשה, הבן איש חי, כל מה שהוא עשה. הוא התלבש בבגדי ראש השנה, ערב ראש השנה, הוא הולך לבית הכנסת להתפלל. הייתה שם איזו אישה אחת ששטפה את כל הרצפה, את כל מה שיש לשטוף, שטפה את הכל, אספה את כל המים, ופתחה את החלון - ושפכה את כל המים. על מי נשפך? על הבן איש חי. על הבן איש חי נשפך כל הביוב.
הבן איש חי דבר ראשון ברח מהמקום. למה? אמר: שמא האישה תשמע שאני שם, והיא תצטער מאוד. אני לא רוצה לצער אנשים. הבן איש חי חזר, אמר: אני לא יודע כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהביא לי כפרת עוונות לפני ראש השנה!
אז בן אדם הולך ברחוב, קנה איזו עניבה לבנה, ואל תשאל - זרקו עליו סלק אדום על העניבה. זה סימן שחתמו אותך לחיים טובים ולשלום. לא - אנשים חושבים הפוך: איי, זה ראש השנה, מה הסימן הזה אומר? זה אומר שחתמו אותך לחיים טובים ולשלום, זה מה שזה אומר.
לכן בן אדם יֵדע: בראש השנה תהיה שמח, תהיה שמח! עושים לך נס, אלוקים עושה לך נס. לכן בן אדם ישתדל בזה מאוד מאוד, אל תתבלבל. יש ניסיונות עכשיו, ויש אחר כך בעשרת ימי תשובה, אחר כך כיפורים, אחר כך מגיע סוכות - עוד יותר ניסיונות, וגם בסוכות עצמו ניסיונות.
תדע לך: שמה חותמים אותך לחיים טובים ולשלום. ברגעים השחורים האלו, מה שנראה לך שחור - שמה חותמים אותך לחיים טובים ולשלום.
הדבר האחרון שהזכרנו כל שנה זה הנושא של הקבלות: שכל אחד יראה באמת במה אני אמור להתחזק, במה אני אמור להתחזק, לקחת את עצמי בידיים. לקחת איזה משהו, אתה יודע, משהו של קרבת אלוקים. וכל אחד מכיר את עצמו - במה אני יכול, שהקבלה הזאת תישאר איתי ביחד. לא קבלה שתעמוד קצת ותלך. קבלה שבאמת תהיה שלי.
היה איזה כפרי אחד ברוסיה. פתאום באו כמה, אתה יודע, אלו של הצבא הרוסי. תפסו אותו, נענעו אותו, אמרו לו: רצינו להגיד לך שהבית שלך הולך לאמא רוסיה. אמר: קחו את הבית. אמרו: גם כל הפרדסים, כל הפרדסים, הכל הולך לרוסיה. אמר: כן, כל הפרדסים לרוסיה. אמרו לו: גם יש לך משאית - גם משאית לרוסיה. אמר: גם משאית לרוסיה. אמרו לו: גם כל הכסף שבבנק, הכל הולך לרוסיה. אמר: לרוסיה, הכל לרוסיה. אמרו לו: אנחנו ניקח לך גם את התרנגולים. אמר להם: תרנגולים לא! תרנגולים לא!
אומרים: מה? על הווילה ויתרת, על המשאיות, על החצרות, על הפרדסים ויתרת - מה תרנגולים? מה קרה? אמר: אני אגיד לכם. בית אין לי - אתם יכולים לקחת. פרדסים גם אין לי - אתם יכולים לקחת, מה יכול להיות? תרנגולים יש לי - זה אני לא מוכן שתקחו לי, זה לא.
אז תראה, כשבן אדם מקבל קבלות ואומר: ריבונו של עולם, אני אומר לך, תזכור מה שאני אומר לך - אחרי ראש השנה אתה בעצמך לא תכיר אותי מי אני. אני משתנה מקצה לקצה, המתמיד הכי גדול זה אני, החפץ חיים קטן לידי, אני אומר לך, אני משהו שאתה לא יכול לתאר. כי אין לך את זה. כשאין לך את זה - אה, תיקח מה שאתה רוצה. אבל אתה בא לתרנגולים - שם נראה אותך, שמה, בתרנגולים, שמה רואים, שמה בן אדם מתווכח.
כשבן אדם, אומרים לו: תקבל קבלה - אל תדבר על הדברים הגדולים, כי בדברים הגדולים אתה לא שמה. אתה לא שמה. בדברים הקטנים - שמה אתה מתמודד, שמה זו העבודה שלך. לכן דווקא בדברים הקטנים בן אדם יראה באמת להתחזק.
למשל ברכת אשר יצר, שבן אדם צריך להודות לבורא עולם על הניסים שעושה איתו כל יום - על זה תודה להשם, לפחות שיהיה לך פעם ביום. הזכרנו בשיחות, מי שרוצה להסתכל בשיחות שמה, מה זו קבלה: שבן אדם מתחזק רק לכבד את ברכת אשר יצר. או להגיד אותה בעמידה, או להגיד אותה בישיבה - לא בהליכה, לא כשאתה הולך. רק לכבד - וואי, איזה דבר גדול!
הרב שך היה כל הזמן מזכיר ברכת המזון מתוך הסידור. מה אפשר לזכות - ברכת המזון מתוך הסידור, וואי, מה אפשר לזכות! הרבה גדולי ישראל היו מזכירים. הרב ראובן קרלנשטיין ועוד הרבה צדיקים שהזכירו "עלינו לשבח", להתחזק ב"עלינו לשבח".
למה? כי יש אומרים [לא בדקתי את זה אם זה נכון או לא נכון, אבל אני אומר שיש אומרים] שבאמת "עלינו לשבח" היה רק בתפילת מוסף של ראש השנה וכיפורים. זה לא היה בכל התפילות. עד מתי? עד זמן של רבנו תם.
בזמן מסעות הצלב, באחד הפעמים תפסו שמה, כמדומני, שלושים בעלי תוספות, והכניסו אותם לחדר אחד, וגזרו עליהם שיהרגו אותם. באותו זמן הם חיברו את התוספות על פרק "מרובה" בבבא קמא - לכן התוספות שמה גדולים, ענקיים וקדושים. לאחר מכן הכניסו עצים לתוך החדר שלהם והציתו את העצים, שרפו אותם.
ומה הם עשו ברגעים האחרונים, בעלי התוספות? שילבו ידיים אחד לשני, ושרו "עלינו לשבח לאדון הכל". ובסוף מה היה? בסוף היה רק שריפת נשמה וגוף קיים: כשפתחו אלו הנוצרים את החדר - אף אחד, אפילו השערות לא נשרפו. פשוט הנשמה יצאה, אבל הגוף קיים לגמרי. כשראה את זה רבנו תם עד כמה זה גדול, "עלינו לשבח" - תיקן להגיד את זה בסוף כל תפילה.
"עלינו לשבח" זה דבר גדול, שאי אפשר, אי אפשר לתאר אותו.
כמה הרב פינקוס היה כל הזמן, בסוף ימיו, חוזר ומשנן לומר קריאת שמע שעל המיטה - שלא ילך בן אדם לישון בלי קריאת שמע שעל המיטה. זה דבר כזה גדול.
והדבר האחרון: לזכות ללמוד מוסר. מוסר, מוסר - מוסר זה הדבר ששומר לך את כל החיים. הרב גרשון אדלשטיין כותב: כל שנה מגיעים לפוניבז' מאות בחורים. מתוך המאות האלו, מתוך המאות האלו, מגיעים שני בחורים העילויים שיש, משהו שאי אפשר לתאר אותם. במשך הזמן לא שמעתי מהם כלום. הייתי בטוח שאלו יצאו מגדולי ישראל - לא שמעתי מהם כלום. והכל בגלל שהם לא לומדים מוסר. כשלא לומדים מוסר - אין סיעתא דשמיא.
לכן חייב שלכל אחד יהיה זמן ללמוד מוסר. מדקה - כמו שכתב הרב דב יפה - מדקה, עד כמה זמן שאתה יכול: חצי שעה, שעה, שעתיים, שלוש. זה זמן שבן אדם יהיה לו כל יום זמן ללמוד מוסר.
וחוץ מזה יש עוד דף של קבלות. לא הספקתי להביא את זה לפה, במשך השבוע אולי אזכה להביא את הדף של קבלות.
כל אחד יראה באמת להתחזק השבוע הזה - מה שאפשר לתקן. וגם אחר כך, שבוע הבא יותר גבוה, יותר גבוה - זה עשרת ימי תשובה. גבוה מעל גבוה - ראש השנה.
יהי רצון, יזכה אותנו השם שיחד עם כל בית ישראל נזכה כולנו יחד להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום. לשנה של ישועות, שנה של ברכות, שנה של סיעתא דשמיא שתלווה אותנו. שנה שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו כולם עובדי השם. שנה שנזכה בעזרת השם למשיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.