שיעור 157
"טוב להודות..." ולשמוח במצוות
פרשת כי תבוא תשפ"ו
רעיונות מרכזיים
הכרת הטוב כמגן מפני התוכחה
התורה הקדימה למצוות הביכורים לפרשת צ"ח הקללות, ורש"י מפרש "שאינך כפוי טובה". מכאן שמי שיודע להכיר טובה מוגן מכל הקללות. הכרת הטוב אינה מידה נאה בלבד, אלא מגן ממשי.
"הכל מגיע לי" - שורש כפיות הטובה
בן אדם מסתובב בעולם ואינו יודע כלל על מה להכיר טובה, ומעבר לכך הוא חי בהרגשה שאלוקים עדיין חייב לו. הוא מדמה שיעלה לשמיים ויציג לקדוש ברוך הוא חשבונית על מצוותיו. האמת היא שכל מה שעשה אינו מספיק לשלם אפילו על יום אחד של חיים.
עבודת השם בלי שמחה - ומה מסתתר מאחוריה
הכתוב תולה את הקללות ב"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" - קיימת עבודה, אך חסרה השמחה. לכאורה מה נפקא מינה, כפועל שעשה את מלאכתו אך לא חייך. אלא שחוסר השמחה מגלה שאין לאדם על מה לשמוח, משום שהוא סבור שהכל מגיע לו.
ההודאה אינה נקנית ברגע
העבודה להודות להשם היא עבודה גדולה עד מאוד, שאינה נקנית בבת אחת. היא דורשת תיאורים ודמיונות רבים, שבהם יצייר האדם לעצמו עד כמה הוא חייב להודות. כמשל הניתוח: אדם שמח ורוקד על שניצל בשלושים אלף שקל, ואינו עוצר להודות על לב שדופק בחינם כל ימיו.
ההודאה היא השער לשמחה
ההודאה היא ודאי מצווה, אך תכליתה שיהיה האדם שמח. אי אפשר להגיע לשמחה פנימית בלב בלי הודאה - הדבר אינו שייך כלל.
הכניעה - שיא המדרגה
כשאדם מתבונן הוא נעשה כנוע לבורא עולם, ומתוך הכניעה נולדת השמחה: מה שאלוקים אומר אני מקיים, מפני שאני כנוע אליו. אחאב, שהיה שיא הרשעות, נכנע פעם אחת - ונאמר עליו "לא אביא הרעה בימיו". כניעה אחת בכוחה לשנות גזר דין.
אין היום תשובה מיראה
היום הלב אינו מתרגש עוד: אדם שומע על אסון ומתעוות פניו לרגע, ותפילתו לאחר מכן אינה משתנה כלל. משום כך אין בדורנו תשובה מיראה, אף אם ירצה בה. מה שנותר לנו הוא תשובה מאהבה.
הרגע האחד שהופך רשע לצדיק
כל אדם חייב למצוא לעצמו זמן לפני ראש השנה לשבת עם עצמו, אם צריך בעזרת ניגון מרגש, עד שיתרגש וייבכה. ברגע שהלב נשפך והוא אומר "אוי לי שציערתי אותך" - די בכך. ברגע קדוש אחד נהפך האדם לצדיק גמור, וכל עוונותיו נהפכים לזכויות.
להקל ולא לחפש בעיות
כמה שאפשר להקל - יקל, ולא ילך לחפש בעיות. מי שמרבה לחפש, סימן שעדיין אינו יודע עד כמה אלוקים אוהב אותו והיטיב עמו. ואם אינו יודע להודות - זו בעיה גדולה יותר מן התשובה עצמה.
שום מעשה טוב אינו הולך לאיבוד
כל פעולה שאדם עושה בביתו נחרטת בילדיו ונשארת לנצח, גם כשנראה שלא הועילה כלום. לפעמים חולפות שלושים או ארבעים שנה עד שמתגלה גודל המעשה. לכן לא יזלזל אדם בשום מעשה שהוא עושה, אף שנדמה לו שאינו פועל דבר.
"לך לשלום" - כוחם של דברים קטנים
הגמרא בסוף ברכות מלמדת שיתרו אמר למשה "לך לשלום" והלך והצליח, ודוד אמר לאבשלום "לך בשלום" והלך ונתלה. לכאורה מה משנה ברכתו של יתרו למשה רבנו, ומה הבדל בין אות אחת לחברתה. אלא שדברים הנראים לנו קטנים וחסרי משמעות הם בחז"ל שינוי של כל הטבע.
אין יודע איזו זכות תעמוד לו
יש שאדם עשה מעשה פשוט אחד והוא שהכניסו לגן עדן, ויש שעשה מעשים גדולים ולא נכנס. אין אדם יודע איזה מן המעשים שהוא עושה הוא כרטיס הכניסה שלו. לפיכך יש לאסוף זכויות בשבועיים שנותרו.
הארת פנים - ומידה כנגד מידה בדין
בשבועיים האחרונים יתאמץ כל אחד שתפילתו, לימודו ובין אדם לחברו שלו ישתפרו במשהו, ובכללם הארת הפנים. כתוב בספרים שהמאיר פנים לאחרים - בשמיים ידונו אותו בהארת פנים. אדם אינו יודע כלל מה כוחה של הארת פנים אחת, כפי שנחת רוח היא לאדם כשפקיד מחייך אליו והוא כבר יודע שעניינו מסודר.
הסיפורים בשיעור
הסבא משפולי ושני הנערים שקידשו את השם
הסבא משפולי סיפר על שני נערים שירדו מן התלמוד תורה שבו לימד, ברחו ליערות, התחברו לשודדים והיו לראשי הכנופייה. משנתפסו על ידי חיילי המלך ונידונו למיתה, סירבו להמיר את דתם אף במחיר חנינה מלאה, ניפצו את הצלב ברגליהם, וכשהכניסו הכומר את ידיהם לזפת רותחת מחאו כפיים ושרו "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" עד שיצאה נשמתם. הרב מדגיש שהיו אלו רגעים קדושים שאליהם הוא שואף כל חייו.
מוסר הסיפור: השירה בבית שנראה כי לא הועילה
בסיום הסיפור מטעים הסבא משפולי, שאותם הורים ששרו בביתם "ישמחו במלכותך" נראה היה שלא השפיעו כלל על ילדיהם - הרי אלו ירדו והיו לשודדים. ואף על פי כן, אותה שירה עצמה היא שעלתה על שפתותיהם ברגע האחרון. מכאן שאין מעשה טוב הולך לאיבוד, אף שלעיתים חולפות שלושים וארבעים שנה עד שמתגלה פריו.
החתם סופר והשופט - טובה שנפרעה אחרי שלושים ושלוש שנה
כשהיה החתם סופר בחור בעיר מינץ התאכסן אצל גביר, ובביתו לן חייל שהתלהב מגאונותו ומצדקותו ושב אליו מדי יום להשתעשע עמו בדברי תורה. כעבור למעלה משלושים שנה הלשין יהודי שהתחייב בדין תורה על החתם סופר כמרגל, והוא נאסר ונשפט בשעת מלחמה - עת שבה אין מרבים בשאלות. השופט הבכיר זיכה אותו, ולאחר מכן גילה לו שהוא אותו חייל מלפני שלושים ושלוש שנה. הסיק החתם סופר שבורא עולם סידר לו את זכאותו עוד שלושים שנה קודם לכן.
בחור הישיבה ובעל המכולת
בחור ישיבה שהחליט לעזוב את הישיבה עמד לצאת עם מזוודתו, ונכנס לקנות פחית במכולת שבדרך. בעל המכולת קיבל את פניו בהתפעלות ואמר לו שבחור ישיבה הוא אורו של עולם ושעליו עומד כל העולם - ודברים היוצאים מן הלב נכנסו אל ליבו והחזירוהו לישיבה. כשביקש לאחר בין הזמנים לבוא ולהודות לו, מצא את המכולת סגורה ומודעת אבל עליה, ונכנס לנחם אנשים שאינו מכיר ולספר להם מה עוללו מילותיו הטובות של אביהם.
וינייטות קצרות - טעונות הכרעת העורך
שלוש היחידות הבאות אינן סיפורים מלאים אלא משלים ואזכורים קצרים ששימשו את הרב להמחשה. הובאו כאן לשיקול דעתו של ישורון אם מקומן במפתח הסיפורים.
משל הניתוח והפרופסור
אדם שלקה בליבו ברחוב פונה לבית חולים, ומזדמן לשם פרופסור גדול שטיפוליו מתחילים בחצי מיליון שקל, המבצע בו ניתוח לב ותובע ממנו עשרת אלפים דולר בלבד. הלה מספר לחברו, וזה מכריז שזו מציאה שאין כמותה, והוא שב לביתו מאושר ורוקד מרוב הצלחה. מקשה הרב: על שלושים אלף שקל אתה רוקד, ועל לב שדופק כל ימיך בלא רופא ובלא ניתוח - מתי ישבת פעם אחת להודות לבורא עולם.
תאונת הדרכים בבית שמש
הרב מזכיר תאונה שאירעה כחודש קודם לכן בבית שמש, שבה נהרגו במקום שני נוסעים: אברך אב לתשעה ילדים, וחתן שהיה עתיד להתחתן כעבור חודשיים. מכאן מוכיח הרב עד כמה אין אנו יודעים אפילו על מה להודות - אדם נוסע ושב מדי יום ומעולם לא אמר תודה ברדתו מן הרכב. ועוד מוסיף ומעיד על עצמו, שאף לאחר ששמע את הדבר לא התרגש בברכת אשר יצר שאמר לאחר מכן - ראיה לכך שאין בדורנו תשובה מיראה.
הפועל שלא חייך
פועל עושה את מלאכתו במדויק ככל שהורה לו בעל הבית, וזה משיב לו שהכל נעשה כשורה - אלא שלא חייך. תמה הפועל מה עניין חיוך למלאכה שנתבקש בה. משל זה פותח את שאלת הרב: מה אכפת לקדוש ברוך הוא שאדם עובד אותו בלא שמחה.
תמלול השיעור
פתיחה וברכת מזל טוב
שבת שלום, שבוע טוב. חלק מהדברים כבר אמרתי שנה שעברה, רק עכשיו אנחנו רק נעשה להם קצת שדרוג, נשדרג אותם רק יותר טוב.
התורה כותבת כהקדמה לצ"ח קללות - לא, לפני ההקדמה, לפני התורה: דבר ראשון ברכת מזל טוב לידידנו, מכובדנו, הרב ישורון קובי, שיהיה בשעה טובה, בחתונה בעזרת השם ביום שני בעזרת השם. שיהיה בשעה טובה, במזל טוב גדול, שיהיה בעזרת השם שהבית הזה ייבנה, יהיה בניין עדי עד בעזרת השם. בית שיעשה נחת רוח לקדוש ברוך הוא, בית שיהיה בו הרבה הצלחה, בית שבעזרת השם פרנסה בשפע, שתזכה לראות בנים, בני בנים, עובדי השם אמיתיים, שמחים בעבודת השם ועם לב שמח בעזרת השם, כן יהי רצון. בית שהשכינה תשרה בתוכו, כן יהי רצון, עם הרבה סייעתא דשמיא, אהבה ואחווה, שלום ורעות, כן יהי רצון, אמן.
הביכורים כהקדמה לתוכחה - "שאינך כפוי טובה"
אז כהקדמה לצ"ח קללות, התורה מביאה את מצוות הביכורים. שמה כותב רש"י - "וענית ואמרת" - אומר רש"י: שאינך כפוי טובה. שאינך כפוי טובה. זאת אומרת, שמי שיודע להכיר טובה, כל אחד שיודע להכיר טובה, הוא מוגן מכל הצ"ח קללות.
התורה נותנת הקדמה: כמה בן אדם מסתובב בעולם ולא יודע על מה להכיר טובה. דבר ראשון, הוא לא יודע על מה להכיר טובה. דבר שני, הוא גם חי בהרגשה כמה אלוקים חייב לו עוד. כמה אלוקים חייב לו. "תראה, אלוקים, הרבה אנשים לא מניחים תפילין, לא שומרים שבת, ואני שומר לך שבת, מניח לך תפילין, אוהו!" בן אדם מרגיש: למעלה, כשהוא מגיע למעלה בשמיים, הוא יביא את החשבונית לאלוקים, יראה לאלוקים את החשבונית - כמה אתה צריך עוד לשלם לי.
ומה אלוקים אומר לו? כל מה שעשית, אין לך מה לשלם לי על יום אחד שאתה חי.
עכשיו, יום אחד זה הרבה, כי הבעלי שמועה מביא את רבי ישראל מסלנט, שהוא אומר שלפעמים גם אין מה לשלם אפילו על צימעס אחד שאכלת. צימעס זה גזר מתוק. גם על זה אין לך מה לשלם אפילו. כל מה שעשית, אין לך מה לשלם אפילו על זה.
"תחת אשר לא עבדת... בשמחה" - מה מסתתר מאחורי חוסר השמחה
נו, אז מה עושים באמת? אז צריכים להודות להשם. צריכים להודות. ובסוף הצ"ח קללות, או באמצע כזה, התורה גם כותבת את הסיבה. מה הסיבה שמגיעות כל הקללות? "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". זאת אומרת, במילים היותר מדויקות, זאת אומרת: עבדת את השם, עבדת אותו, אבל לא עבדת אותו בשמחה.
מה נפקא מינה? מה אכפת לאלוקים שאני עובד אותו בלי שמחה? עובד אותך! מה שאמרת לי לעשות אני עושה, מה אכפת לך אם אני שמח או לא שמח? מה נפקא מינה, באמת באמת מה נפקא מינה?
בן אדם הולך לעבוד באיזו עבודה, בסדר? אומר לו הבעל הבית: אתה אמור לעשות כך וכך. "מה שאמרת, אדוני, הכל מתפקד כמו שצריך", ובאמת כמו שצריך. "כן", אומר לו הבעל הבית, "אבל תשמע, אבל לא חייכת". מה זה קשור לעבודה, חיוך? מה שאמרת לי - נעשה, עשיתי.
מה באמת מסתתר מאחורי שבן אדם לא שמח בעבודת השם? מה מסתתר מאחורי זה? למה באמת בן אדם לא שמח? כי בן אדם אין לו על מה לשמוח. ולמה אין לך על מה לשמוח? כי הכל מגיע לי. בן אדם חי בהרגשה: הכל מגיע לי. בן אדם לא יודע לבוא להודות לקדוש ברוך הוא על מה שהשם עשה איתו. באמת בן אדם לא מודה להשם.
עבודת ההודאה - משל הניתוח
העבודה שלנו להודות להשם היא עבודה גדולה עד מאוד. היא לא עבודה רגילה, זה לא נקנה ברגע אחד, זה צריך הרבה הרבה תיאורים, הרבה דמיונות, כדי שבן אדם יתאר לעצמו את ההרגשה עד כמה באמת הוא צריך להודות להשם.
כדוגמה, כדוגמה: איזה בן אדם שהלך ברחוב, ואל תשאל - הוא התמוטט, נפל ברחוב, וישר הזמינו הצלה, לקחו אותו לבית חולים. התברר שהלב עבר דום לב, חייב לעשות אני יודע מה, עיסוי לב. עיסוי לב, אל תשאל. באותו יום הגיע לבית חולים זיו, הגיע שם איזה פרופסור גדול מהמרכז, אצלו - אתה יודע - הטיפולים אצלו מתחיל מחצי מיליון שקל. מתחילים אצלו הטיפולים, זה בן אדם משהו ברמה שלא ניתן לתיאור.
קיצור, הבן אדם היה שמה, לקח סכין, פתח לו את החזה, הוציא לו את הלב, עשה לו איזה עיסוי בלב, החזיר לו את זה, ואחרי שהבן אדם קצת התאושש אמר לו על הניתוח ועל כל העניינים: עשרת אלפים דולר. עשרת אלפים דולר?! עשרת אלפים דולר, פששש.
הוא הולך ברחוב - כמה זה היום בשקלים? שלושים אלף שקל - הולך ברחוב, שואל: אתה יודע, עשיתי ניתוח אצל הפרופסור. "לא יכול להיות! הפרופסור הזה? בטח שילמת שני מיליון". אומר לו: לא, שלושים אלף שקל שילמתי. "לא מאמין לך! שלושים?!" אמר לו: מה זה, מציאה? איזו מציאה? שלושים אלף שקל שילמתי, מציאה? מה זה, קל בעיניך להביא שלושים אלף שקל? קל בעיניך? מה, לא מבין? "זו מציאה, אני אומר לך! וואי, הצלחת בניתוח, לא יכול להיות!"
וואי, ובן אדם אחר כך מתחיל להיות מאושר. בבית הוא אומר לאשתו: את יודעת איזו סייעתא דשמיא הייתה לי? איזו הצלחה? איזה - את לא מאמינה מה שהיה! ועושה ריקוד.
מה אתה עושה ריקוד? שילמת שלושים אלף שקל! תגיד, זה שהלב דופק כל הזמן - בלי הדוקטור ההוא, בלי הפרופסור, בלי ניתוחים, בלי כלום, בלי שום דבר - פעם ישבת להודות לבורא עולם על באמת? לא הולך לנו השנה. לא הולך לנו. למה לא הולך לנו? כי אנחנו מרגישים שאלוקים הכל חייב לנו.
הכניעה - שיא המדרגה
כשבן אדם מתחיל קצת להתבונן, הוא מתחיל להיות כנוע לאלוקים. ואז מגיעה השמחה. השמחה, פירוש המילים האלו: מה שאלוקים אומר אני מקיים, כי אני כנוע אליו. כי הכניעה אצל בורא עולם זה שיא המדרגה.
"הראית כי נכנע אחאב? על כן לא אביא הרעה בימיו". אחאב היה שיא הרע, שיא הרשעות שבעולם. פעם אחת הוא נכנע - "על כן לא אביא הרעה בימיו". תראה מה אפשר לעשות בכניעה אחת. וזו העבודה שלנו.
שבועיים לסיום השנה - ואיננו יודעים על מה להודות
נשאר לנו עוד שבועיים לסיום שנת תשפ"ו. שבועיים אחרונים נשארו לנו. ואתם יודעים, במשך השנה היו מלא דברים ושכחנו אותם. את הכל שכחנו. הייתה גם מלחמה באמצע, הייתה גם מלחמה קצת, וגם את זה שכחנו. והיו מלא בעיות. היו מלא מלא בעיות, ואתה יודע, אז הכל זורם, הכל נוסע ואנחנו לא יודעים. גם לא יודעים אפילו על מה להודות.
כמדומני שלפני חודש, לפני חודש אני חושב, אולי פחות אולי, הייתה איזו תאונת דרכים בבית שמש. היה שמה איזה אברך - שני רכבים נפגשו אחד בשני. אחד מהם זה אברך עם תשעה ילדים, והשני זה היה חתן שמתחתן בעוד חודשיים. שניהם נהרגו במקום.
תשמע, אתה נוסע בכביש, אתה נוסע, חוזר והולך - כשירדת פעם אמרת לאלוקים תודה? לא, בכלל לא. אנחנו אפילו לא יודעים על מה להודות אפילו, אני אומר לך, לא יודעים על מה להודות אפילו. אבל אתה שומע איזו צרה, אתה פתאום מתחיל להבין: וואי, כמה צריכים להודות. כמה צריכים כל הזמן להודות.
הודאה - הודאה היא ודאי שהיא מצווה, אבל המטרה של ההודאה שתהיה שמח. אי אפשר להגיע לשמחה בלי הודאה, לא שייך. לא שייך להיות שמח בפנים, בתוך הלב בפנים, אם אתה לא יודע להודות לבורא עולם על מה שהוא מטיב איתך. וכשאתה יודע להודות, אתה כנוע לפניו. וזו כל העבודה שלנו.
אין היום תשובה מיראה - יש תשובה מאהבה
וזה, כמו שאנחנו מזכירים כל שנה, וזו תשובה מאהבה. היום אמרתי לכם: אין כבר תשובה מיראה. אין תשובה מיראה היום, לא שייך. גם אם תרצה - אין. אין, הלב שלנו לא זז, הלב שלנו לא זז, שום דבר לא זז.
אני שמעתי את הסיפור הזה של החתן, של הזה שנפטרו - אני אומר לך, בברכת אשר יצר שהייתה אחר כך לא התרגשתי בכלל. לא היה שום חיזוק. אתה יודע, אתה שומע, אתה אומר בסדר, אה, אתה יודע, אתה יכול לעקם את הפרצוף, לעקם את הפרצוף עוד יותר חזק, ועוד יותר חזק לעקם את הפרצוף - תכל'ס, איך התפילה שלך הייתה אחר כך? יותר טובה? לא, אותו דבר, זרמנו, שלום. אין שום דבר.
לכן היום אין תשובה מיראה. מה יש לנו כן היום? יש לנו היום תשובה מאהבה. תשובה מאהבה, שבן אדם יושב עם עצמו עכשיו בזמן הזה.
כל אחד ימצא לעצמו זמן. חייב, חייב עד ראש השנה. תמצא לעצמך זמן לשבת עם עצמך. אם אתה צריך גם כוח עזר שיעזור לך - שים אוזניות עם איזה שיר רגש ותתחיל לשיר איתו. אם אתה בבית לבד - עוד יותר טוב. אתה יכול לשיר ככה, אתה יודע, אף אחד לא שומע אותך, אתה יכול לשיר, תתרגש, אולי גם תבכה גם כן. גם זה טוב שתבכה, זה דבר בריא מאוד. תבכה, תתרגש. כשתתרגש תתחיל להודות לבורא עולם על מה שהטיב איתך.
הרגע הקדוש שהופך עוונות לזכויות
כשתגיע עכשיו למדרגה שאתה מרגיש "אני כל כך מרוגש", מאוד מאוד, מאוד אתה מרגיש הלב נשפך - ברגעים האלו שיא הקדושה שבעולם. זה רגע שלא חוזר, שאתה פשוט קנית עולמך. זה רגע שברגעים האלו, אם אתה אומר "ריבונו של עולם, אוי לי שציערתי אותך, כואב לי שאני חטאתי לך" - זהו, מספיק. כזו תשובה, כזה רגע, כזה רגע קדוש - אתה הופך להיות באותו רגע צדיק גמור.
לא רק צדיק גמור - כל העוונות שעשית נהפכו לזכויות. הכל נהפך לזכויות. זה רגע אחד קדוש שהופך את הבן אדם מרשע גמור לצדיק גמור. לא רק, לא רק ש... גם כל מה שעשית עוונות, הכל נהפך, כולם, לזכויות.
כמה בן אדם צריך לשמוח ברגעים האלו! לכן לא ייכנס לפני ראש השנה בלי הרגע הזה. זה רגע אחד בחיים.
ומה שאני אומר לכם זה אמת לאמיתה. אני יודע שיש כאלו שחושבים שאני ממציא דברים, לא משנה. גם אם אני ממציא - זה דבר טוב. זה דבר טוב, אבל זו אמת לאמיתה, ככה אמר החפץ חיים. זו לא המצאה שלי, זו המצאה של החפץ חיים. ככה גם, ככה גם אמר הבן איש חי, וזו אמת.
לא לחפש בעיות - להקל ולהודות
וזו אמת. ואל תלך לחפש היום בעיות. כמה שאפשר להקל היום - תקל. כי מי שיותר מדי מחפש, מחפש את אלוקים - סימן שאתה לא יודע כמה אלוקים אוהב אותך. סימן שאתה עוד לא יודע, עוד לא למדת כמה אלוקים הטיב איתך. ואם אתה עוד לא יודע להודות לו - זה יותר בעיה מאשר התשובה. זה יותר, יותר בעיה.
סיפור הסבא משפולי - שני הנערים שקידשו את השם
סיפר הסבא משפולי: שהייתי באיזה מקום, הייתי מלמד בתלמוד תורה, והיו שם שני נערים שהם עזבו, ירדו מהתלמוד תורה, התקלקלו לגמרי, לגמרי התקלקלו וירדו שאול תחתית. לא רק שאול תחתית - הלכו ליערות, התחברו לשודדים. התחברו לשודדים, ושמה, מרוב שהם היו אנשים כל כך עם בעלי כוח ועוצמה, הפכו להיות ראשי השודדים, שני הנערים האלו, היהודים האלו.
לימים עברה שם איזו כרכרה, איזו כרכרה עברה שמה - נעלמה. העלימו אותה, הכוונה. העלימו אותה. עברה איזו תקופה, עברה שם עוד כרכרה, וגם אותה העלימו. סיפרו את זה למלך, סיפרו את זה למלך, שזה דבר מאוד מפחיד: אנשים רוצים לקצר את הדרך דרך היער, לקצר את הדרך להגיע למקום אחר, אבל הם לא יכולים לעבור שמה.
המלך שמע את הדברים האלו, לקח את החיילים שלו החזקים ביותר עם כל כלי הנשק, לבש אותם בלבוש אזרחי והעביר אותם דרך היער. השודדים כמובן קפצו עליהם, השודדים קפצו עליהם, התנפלו עליהם - אבל הם היו חזקים מאוד עם כל הזה, תפסו את כל השודדים, אזקו אותם באזיקים, שמו אותם בעגלה, העלו אותם לעיר.
כשהגיעו לעיר, אז הגיעו שמה, המלך הביא כמה שופטים, עשו משפט מזורז, ונגזר עליהם שכל השודדים לשרפה - עוד מדליקים מדורת ל"ג בעומר, שורפים את כולם. ואת שני ראשי השודדים אלו - אלו בתלייה, אלו יתלו אותם על העץ. ובאמת, אומר, ולא רק זה: המלך ביקש שכולם יגיעו לראות את העונש שמגיע לאנשים כאלו שעושים רע לאנשים.
ובאמת הדליקו שם מדורת ל"ג בעומר ענקית, מדורה ענקית, פשוט באו אנשים, תפסו את השודדים וזרקו אותם לאש. נשארו שני הנערים האלו. שני הנערים האלו, שמו אותם על המוקד.
הגיע הכומר. הגיע הכומר, אומר להם: דיברתי עם המלך, המלך אמר שהוא יכול להקל מעליכם את העונש. להקל מעליכם את העונש, עונש פחות חמור מאשר תלייה, אם תקבלו על עצמכם את הדת של הנצרות. רק תגידו שאתם מקבלים - כבר העונש יהיה פחות. אמרו לו: אין מה לדבר.
כל זה - אומר הסבא משפולי - שאני נמצא שמה, ואני אומר: איך נערים כאלו יכולים להתמודד, שהם רחוקים, רחוקים? איך יכולים להתמודד עם כזו מציאות? אמרו לו: אין מה לדבר אפילו.
טוב, הכומר הלך למלך, דיבר איתו ככה, דיבר איתו, אחרי כמה דקות חזר. אמר להם: המלך הציע משהו אחר. אם אתם מוכנים - אני אביא לכם צלב. אם אתם מוכנים לנשק את הצלב הזה, להשתחוות לו ולהמיר את הדת - אתם עכשיו מקבלים מהמלך חנינה. לא מקלים על העונש, אתם פשוט משוחררים.
הנערים ישבו אחד עם השני, חושבים באמת מה כדאי, לא כדאי, חשבו. והסבא משפולי אומר: זה היה לי רגעים קשים בחיים שלי, הרגעים האלו. מה הנערים האלו יחשבו באותו רגע?
בסוף הם אמרו לו: בסדר, תביא את הצלב. באמת הלכו, הביאו צלב כזה מחרס, משהו מאוד מאוד יפה, זהב, גדול גדול ככה, יפה, והביאו את זה לנערים. איך שהביאו את זה לנערים, אחד הנערים - שניהם תפסו את הצלב, אחת, שתיים, שלוש - על הרצפה! שלח, זרקו אותו על הרצפה, פיצצו אותו, דרכו עליו: אנחנו יהודים, ונשארים יהודים, לא נמיר את דתנו לעולם!
ואומר הסבא משפולי: הכומר, שראה דבר כזה, כעס עליהם מאוד מאוד. אמר: המיתה שלהם באמת תהיה בתלייה, אבל הידיים האלו שזרקו את הצלב על הרצפה - הם ישרפו אותם בתוך זפת רותחת. פשוט הביאו דלי של זפת וחיממו אותו עד שהפך להיות מבעבע, זפת מבעבע, ולקחו את הידיים שלהם והכניסו אותן בתוך הזפת.
ואני הייתי שמה, מספר הסבא משפולי, והם הכניסו את הידיים בתוך הזפת, ומחאו כפיים והתחילו לשיר: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי". והם שרו את זה עוד פעם ועוד פעם, ומתוך זה נפטרו. אני כל החיים שלי שואף להגיע לרגעים הקדושים האלו. איך יהודי כזה רחוק, רחוק, רחוק, מגיע לרגעים הקדושים האלו?
שום מעשה טוב אינו הולך לאיבוד
אומר הסבא, בסוף, בסוף, בסוף הוא מסיים: תראה, אותם הורים ששרו בבית "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" - תגיד, זה השפיע על הילדים או לא השפיע על הילדים? בכלל לא! מה זה השפיע? זה עשה הפוך: הילדים נשרו, הפכו להיות שודדים, הפכו להיות ראשי השודדים. תגיד, זה עוזר משהו? זה לא עוזר כלום. מה שאצלך נראה לא עוזר - זה דבר גדול שאי אפשר לתאר אותו.
זה עוזר! כל פעולה שאתה עושה בבית זה כזה חורט אצל הילדים, זה נשאר לנצח נצחים. אתה אומר: אבל תשמע, איזה נשאר, זה הלך לאיבוד. שום מעשה טוב שעשית לא הולך לאיבוד. אין מעשה טוב - לפעמים לא רואים אותו, אבל יבוא יום, יבוא יום, לפעמים זה לוקח שלושים שנה, ארבעים שנה, ופתאום אתה רואה שהמעשה שעשית גדול, גדול. לכן שום בן אדם לא יזלזל בשום מעשה שהוא עושה, גם אם נראה לו זה לא פועל, זה לא עושה כלום - זה עושה. לא תמיד, לא תמיד רואים את זה באותו רגע.
"לך לשלום" ולא "לך בשלום" - כוחם של דברים קטנים
הגמרא בסוף מסכת, סוף מסכת ברכות. אני אומר לכם, זה דבר - את הגמרא הזאת כולם מכירים, אבל אני רוצה רק לחיות אותה, את הגמרא הזאת לחיות אותה, אני אומר לכם זה, זה דבר שלא מובן.
הגמרא אומרת שהנפרד מחברו אל יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום". מי אמר לך? שהרי יתרו אמר למשה "לך לשלום" - הלך והצליח. והפוך: דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" - הלך ונתלה. לכן אל תגיד "לך בשלום", "לך לשלום". יישר כוח.
עכשיו אני רוצה לחיות את הסוגיה הזאת. בוא נגיד שיתרו היה אומר למשה רבנו "לך בשלום" - תגיד, זה היה משנה משהו? אני שואל, זה היה משנה משהו? מישהו פה רוצה לקבל ברכה מיתרו? מישהו רוצה? לא, אולי יתרו של היום זה יותר טוב, אבל יתרו של פעם, יתרו ההוא, ההוא שמה שהיה אז הראש של כל ה... של כל בעלי העבודה זרה - מישהו רוצה לקבל ברכה מיתרו? תאמין לי שעדיף שלא יברך בכלל.
גם אם בירך - מה נפקא מינה אם הוא יגיד "בשלום" או "לשלום"? מה נפקא מינה? בנוסף, אתה יודע מי זה בכלל משה רבנו? הקדוש ברוך הוא אמר לו: אם אתה לא גואל, אין גואל אחר. אין גואל - לא שיש עוד, אם לא תבוא יש מישהו אחר. משה רבנו מדבר עם אלוקים! תגיד, אם יתרו היה אומר לו "לך בשלום", אז מה? אז אין הצלחה? אין סייעתא דשמיא? לא ילך כלום?
באו חז"ל ואמרו לך: כן, לא ילך. אם יתרו היה אומר למשה "לך בשלום", משה לא היה מצליח. אל תגזים! מה, לא מצליח? תגיד לי, וגם מה ההבדל? באותיות - אותן אותיות, פשוט רק מחליף בין ל' ל-ב'. אותם... אותם מספרים, הוא לא הוריד כלום, רק הוא החליף. חז"ל אומרים: אם יתרו היה אומר לו "לך בשלום", לא הייתה סייעתא דשמיא למשה רבנו.
בנוסף, הפוך: אם דוד היה אומר לאבשלום "לך לשלום", היה מצליח. איזה מצליח? אתה יודע מי זה אבשלום? איזה רשע מרושע, רדף אחרי אביו להרוג אותו! נו, דוד היה אומר לו "לך לשלום" - פששש, איזו עלייה תהיה לו, איזו עלייה, רשע מרושע הבן אדם הזה.
כן, באו חז"ל וגילו לך: גם לרשע מרושע הזה, אם דוד היה אומר לו "לך לשלום", היה הולך ומצליח. בזה שאמר לו "לך בשלום", הלך ונתלה.
כמה בן אדם צריך לדעת שיש כאלו דברים בחיים, כאלו קטנים, שנראה לך אין לזה יחס אפילו, זה לא רציני, זה כלום, זה שטויות. מה שלך נראה שטויות - בחז"ל זה שינוי של הטבע. זה לא שטויות, זה שינוי של כל הטבע.
לאסוף זכויות - אין יודע איזו זכות תעמוד לו
לכן כל אחד מאיתנו בתוך הימים האלו, נשאר לנו שבועיים, יראה להתחזק, לאסוף זכויות. ומה שתאסוף - אף אחד בשמיים לא יודע איזו זכות תעמוד לו. יש פעמים אתה שומע סיפורים, שפתאום איזה בן אדם עשה איזה מעשה, והמעשה הפשוט הזה הכניס אותו לגן עדן. ויש אחד שעשה מעשים גדולים ולא נכנס לגן עדן, לא נכנס. לכן אף אחד לא יודע איזה מעשה שהוא עושה זה הכרטיס הכניסה שלו.
אבל כל אחד מאיתנו חייב בימים האלו באמת לקחת את עצמו בידיים, להודות לבורא עולם על מה שהוא מטיב איתו.
סיפור החתם סופר - טובה שנפרעה אחרי שלושים ושלוש שנה
אני מסיים. סיפר החתם סופר, חתם סופר סיפר: הייתי במינץ בתור בחור. הייתי בעיר שנקראת מינץ - כמדומני זה בצרפת - ושם התאכסנתי אצל איזה גביר אחד. לא היו בישיבות פנימיות, מתאכסנים אצל איזה גביר אחד, והייתי אצלו.
היה גם חוק, שאם החיילים הצרפתים מסתובבים מעיר לעיר, אז אנשי העיר חייבים להביא אוכל, לאכסן אותם בתוך הבית שלהם. ובאחד הימים הגיעו חיילים לעיר מינץ, והבעלי בתים היו צריכים לאכסן אותם. אחד החיילים הגיע, ואכסן אותו אותו גביר איפה שאני הייתי.
אותו חייל מאוד התלהב מהחתם סופר, מהגאונות שלו, מהפיקחות שלו, מהצדקות שלו, מאוד מאוד מאוד היה מרוצה ממנו. וכל השאלות שהיו לו שאל את החתם סופר, והחתם סופר הסביר לו אחד לאחד את כל השאלות שהיו לו. והוא היה - הוא סיפר, החייל - הייתי רץ, איך שנגמר שמה כל מה שיש בצבא, הייתי חוזר בחזרה לאותו גביר להשתעשע עם החתם סופר.
זהו, נגמרה המלחמה והלכו. מאז עברו למעלה משלושים שנה. למעלה משלושים שנה עברו, ופרצה מלחמה בין אוסטריה לבין הונגריה. היו שם שני יהודים שעשו עסקת נשק. עשו עסקת נשק ביניהם, קנו בשותפות איזה עסק גדול, נשק וסיפורים, והסתכסכו בשותפות שלהם. הסתכסכו, לא ידעו מה לעשות, פנו לחתם סופר: הוא יהיה הדיין היחיד, נלך דין תורה, מה שיגיד - נעשה.
הם הלכו לחתם סופר, ואין מה לעשות, אתה יודע, דין תורה: אחד יוצא זכאי, אחד יוצא חייב. אחד - החתם סופר פסק לטובתו, והשני - חייב אותו.
זה שיצא חייב, לא מצא חן בעיניו הסיפור הזה. הלך לאיזה שופט צבאי והלשין על השותף שלו שהוא קונה נשק, ושהחתם סופר גם שותף לפשע הזה, שהוא מרגל לטובת המדינה השנייה. עכשיו אתה יודע, מיד הגיעו חיילים - השופט הצבאי ששמע שככה, שלחו חיילים, תפסו את החתם סופר, אזקו אותו, לקחו אותו מיד לכלא, דבר ראשון לקחו אותו לכלא, שמו אותו.
והיה צער גדול באותו מקום, היה צער גדול שהחתם סופר, כי זה זמן של מלחמה: תופסים אדם שהוא מרגל - אין הרבה שאלות, ישר מחסלים אותו, זה לא, אין הרבה שאלות. החתם סופר חזר על פסוקי ביטחון ואמונה, חזר, שינן, עד שהרגיש טוב על עצמו.
כשהגיע המשפט, אז שמו את החתם סופר באמצע, במרכז, ומסביבו, מאחוריו, מלפניו, ישבו שם חיילים שלופי חרבות. למה עשו את זה? כדי שהנידון ייכנע, מהפחד שיהיה לו ייכנע מאוד, שלא ידבר דברים לא במקום.
השופט הבכיר שהגיע - איך שהוא נכנס, חייך לחתם סופר, ואמר לחתם סופר: אל תיבהל מכל החרבות שאתה רואה פה, כי זה ככה, זה החוק שצריך לעשות את החרבות האלו, לא צריך להיבהל. ולפני שהשופט פתח את המשפט, הוא אמר לכל החיילים: תחזירו את החרבות לתוך התיק שלהם, לתוך התיק שלהם. ואמר לקטגור: בבקשה, מה יש לך להציע? והוא דיבר, דיבר. אמר לחתם סופר: בבקשה, תעלה, תגיד מה אתה אומר. עלה, הפריך את כל מה שהיה.
השופט שמע, אמר: ניכרים דברי אמת. מה שאמר הרב היהודי - ניכר שהכל אמת לאמיתה, דברים, דברי טעם. יצא זכאי. הוא יצא זכאי, חתמו שהוא יצא זכאי, ואין לו שום - לא מרגל ולא שום דבר.
אחרי שהסתיים, החתם סופר קורא לו לשופט: כנס אצלי לחדר. אמר לו השופט: תראה, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך. אני לפני שלושים ושלוש שנה הייתי במינץ, הייתי בחור, הייתי ילד, הייתי נער, והתאכסנתי אצל הגביר ההוא, ומאוד מאוד השתעשעתי איתך. והייתה לי שמחה גדולה מאוד להשתעשע על מה שאתה עושה. כל כך היה לי טוב, ואני ידעתי שאתה זכאי והכל זו עלילת שווא, ולכן פסקתי לטובתך.
אומר החתם סופר: תראה, לפני שלושים שנה בורא עולם כבר ארגן לי את זה שאני אצא זכאי. סידר את כל העניינים, שהכל אני אצא זכאי. לא ידעתי שלפעמים אתה עושה איזה מעשה טוב לפני שלושים שנה, ופתאום אתה מגלה את התוצאה שלו אחרי שלושים שנה. בן אדם צריך ללמוד.
עבודת השבועיים האחרונים
עכשיו אנחנו בזמנים שמי יודע, מי יודע. יש לנו שנה חדשה, ומגיעה שנה חדשה, ובעזרת השם שהשנה תתחיל בצורה טובה, שנזכה גם למלך המשיח בעזרת השם, שנזכה לישועות גדולות, לשמחות בבית. לשמחות, לכל הישועות - באמת צריכים, צריכים באמת שנה של שמחה, של גאולה, של הכל, של הכל באמת.
לכן דווקא עכשיו, בשבועיים שנשארו, כל אחד יתאמץ יותר שהתפילה שלו תהיה תפילה עוד יותר טובה, במשהו אפילו. שהלימוד תורה שלך יהיה יותר טוב במשהו, שהבין אדם לחברו יהיה יותר טוב במשהו, שהארת פנים שלך - תאיר פנים בשבועיים האלו. אם תאיר פנים, יקבלו אותך למעלה בשמיים בהארת פנים.
הארת פנים - סיפור בעל המכולת
אני מסיים. סיפר איזה בחור ישיבה: הייתי באיזה מקום ואני - זה סיפור ארוך, אני אספר אותו בשתי מילים. הייתי באיזה מקום, והחלטתי שאני עוזב את הישיבה. עוזב את הישיבה ואני הולך, זהו. פשוט, עמדתי כבר, זהו, עם המזוודה, עם הכל, עם המזוודה, עם הכל, אני כבר הולך.
הולך, אמרתי: לפני שאני אצא לזה, אני אקנה פחית מהמכולת. נקנה פחית, אה, נקנה פחית, איזה משהו לאכול, ואני אצא לתחנה מרכזית, נוסע הביתה, זהו, אני סיימתי את הישיבה.
איך שאני נכנס למכולת, פוגש אותי הבעל המכולת - קראו לו עופר - אמר לי: וואו! בחור ישיבה נכנס לחנות שלי? וואי, איזו זכות! היום יהיה לי שפע בחנות. מה זה? אתה אור של העולם, אתה! תדע לך, אתה אור של העולם, אתה בן אדם הכי מיוחד, עליך עומד כל העולם.
אני - המילים שהוא אמר, הוא אמר את זה מכל הלב, הוא אמר את זה. באמת הוא אמר, והמילים האלו נכנסו ללב שלי. קניתי פחית, הלכתי הביתה, וחזרתי בחזרה לישיבה. חזרתי לישיבה, נשארתי בישיבה, למדתי, הכל, הכל היה בסדר.
עברה איזו תקופה, הגיע בין הזמנים, חזרתי הביתה, ואני חוזר לישיבה. אחרי בין הזמנים אני חוזר לישיבה. רציתי, קיבלתי אומץ לבוא לבעל החנות, להגיד לו: אתה יודע, בזכותך אני חזרתי לישיבה. אני כבר הייתי בחוץ, בחוץ הייתי כבר.
אני נכנס - אני רואה שהמכולת סגורה. ועל המכולת יש מודעת אבל. אני רואה שבעל המכולת נפטר. נכנסתי, חיפשתי איפה האבלים יושבים, אמרו לי: זה יום אחרון, היום אחרון, מחר קמים. באתי, עמדתי: אני לא מכיר את אף אחד פה, אני רוצה לספר לכם מה שעבר עליי. כך וכך עבר עליי, אני כבר הייתי בחוץ, בחוץ הייתי כבר - המילים הטובות שאמר לי בעל המכולת, זה החזיר אותי לישיבה.
בן אדם לא יודע מה הוא עושה בהארת פנים. וכתוב בספרים, שאם אתה מאיר פנים לאחרים, בשמיים, כשיבואו לדון אותך, ידונו אותך בהארת פנים.
איזו נחת זו, שבן אדם רק נכנס - נכנס, אתה יודע, למשרד של מס הכנסה, והמנהל מחייך אליו - הוא כבר יודע, זה מסודר, זה מסודר, עזוב את ההמשך עכשיו. מה מסודר? זהו, לא צריכים את ההמשך עכשיו.
אז כמה עכשיו, בעבודה שלנו בשבועיים האלו, כל אחד יראה באמת עוד פעם, חיזוק אגב חיזוק. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.