שיעור 156

"הרועה בשושנים"... הכל מתוק!

פרשת כי תצא תשפ"ו

רעיונות מרכזיים

אלול - "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"

דורשי רשומות דרשו את ראשי התיבות של "אלול" מן הפסוק "אני לדודי ודודי לי", אך את סופו של הפסוק - "הרועה בשושנים" - כמעט אין מכירים. הרב מעמיד את המשך הפסוק כציר השיעור כולו: אלול אינו חודש של מקל ושל צעקות, אלא של המשכה בשושנים.

ארבעה סוגי רועים

יש רועה המנהיג את עדרו במקל, יש המנהיג בקול ובצעקה, ויש המנהיג באמצעות כלבים. ויש רועה אחד שאינו נזקק לכל אלה: הוא נושא שושנים בידו, והצאן נמשך אחריו מאליו מכוח הריח הנעים והיופי.

הקדוש ברוך הוא רועה אותנו בשושנים

כך מנהיג בורא עולם את עמו - לא במקל, לא בכלבים ולא בצעקות, אלא במשיכת הלב. הוא אומר לנו: בואו וראו כמה מתוק וכמה כיף לעבוד את השם. ההולך אחריו אינו מפסיד לעולם, אלא רק מרוויח.

"מה שנראה לך הפסד - הכל שושנים"

לעיתים נדמה לאדם ברגע הראשון שהעבודה הרוחנית כרוכה בוויתור ובהפסד. הרב חוזר על כך שוב ושוב לאורך השיעור: התחושה הזו היא מראית עין בלבד, ובאמת "הכל מתוק, מתוק מדבש".

"קוצים של שושנה"

בפתח הדרך המצווה עשויה להיראות כקוץ הדוקר. אך הקוץ הזה אינו אלא חלק מן השושנה עצמה, ומי שמחזיק בה מגלה בסופו של דבר את הריח הנעים.

שכר גלוי בעולם הזה על שמירת העיניים

מסיפורו של הרב שמואל כץ למד הרב שבורא עולם משלם על עבודת השם גם בעולם הזה, ובאופן שהעין רואה אותו. לא יום ולא שנה, אלא עשרים ואחת שנות חיים שנוספו לאדם על שעמד בניסיון שמירת העיניים.

"שאור שבעיסה" - הרצון הפנימי מול העיכובים

הרב מניח שכל אחד מן השומעים באמת רוצה בליבו לעבוד את השם ולזרוק את הכל. מה שמעכב הוא החישובים - איך תסתדר, מה יהיה, איך יהיה - והרב מגדיר אותם בפירוש כדברי יצר הרע ולא כאמת.

כיבוד אב שנראה כהפסד מוחלט

בסיפור משפחת רייכמן בחר הבן לוותר על אירוע ענק, לשלם קנסות עצומים ולהתבזות - הכל כדי שאביו ישתתף בשמחת נכדו הבכור. הרב מדגיש שהוויתור הזה, שנראה בשעתו כהפסד גמור, היה בפועל מקור ההצלה של המשפחה כולה ושל כל עושרה.

"מה שאת יכולה לשמור - תשמרי"

תשובת הרב לבת שרצתה לחזור בתשובה בתוך בית עוין לא הייתה דרישה מוחלטת, אלא הדרכה לשמור את מה שביכולתה. מן ההתחלה הקטנה והחלקית הזו צמחה בסופו של דבר התחזקות של כל הבית.

"אנחנו רואים שהשם איתך"

מסירותה של הבת על שמירת שבת התגלתה להוריה דווקא דרך מצלמות החנות ודרך רווח כספי חריג. הרב מראה כיצד בורא עולם מסובב את ההשגחה כך שהמסירות עצמה תהפוך לעדות גלויה שאין להתווכח עימה.

קושיית הרב שך על "על רגל אחת"

הרב שך מקשה: הלא יש הלכות גרות ערוכות בשולחן ערוך, ואין להלל "פטנטים" לעקוף אותן. ועוד: כל התורה כולה היא הון עצום, וכיצד ייתכן שאדם ייכנס לשותפות בה בהשקעה של "מאה שקלים" בלבד.

"כמה זמן אפשר לעמוד על רגל אחת?"

ביסוד הרב שך, בקשת הגר לא הייתה תביעה ללמוד את כל התורה בקיצור, אלא זעקה של אדם היודע שכוח החזקתו מוגבל לעשר דקות בלבד. זו בדיוק שאלתו של כל אחד באלול: אני רוצה להתחזק ולגדול - ובתכלס לא יוצא כלום.

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" - פטנט ההתגברות

תשובת הלל, כפי שמבארה הרב שך, היא שהתגברות אחת בניסיון אחד מאריכה את כוח החיזוק לפעם הבאה. מעשר דקות לעשרים, ומעשרים לחצי שעה - כל התגברות בונה את הבאה אחריה.

עליות וירידות - קניין העלייה נעשה דווקא בירידה

אין אדם המחזיק בעלייה רצופה כל חייו. טבע האדם נתון בעליות ובירידות. אלא שדווקא ברגע ההתגברות, בתוך הירידה, קונה האדם את כל העלייה שלו.

"והיה הבן הבכור לשניאה" - השמחה שבזמנים הקשים

"אין 'והיה' אלא לשון שמחה", ואף על פי כן נאמר "והיה" על הבן הבכור לשנואה. מבאר האור החיים הקדוש שהזמנים ה"שנואים" - כשאין חשק, כשחם או קר, כשלא מסתדר - הם עצמם ה"בן הבכור", ובהם מקבל האדם פי שתיים.

הסיפורים בשיעור

הרב שמואל כץ - שמירת עיניים ברכבת והצלה ממגדלי התאומים

צדיק שעבד במשרד במנהטן ולא יכול היה לשמור את עיניו ברכבת העמוסה של שעות הבוקר, החליט לעשות ניסיון: יבקש מבעל הבית הגוי להגיע לעבודה בעשר במקום בשמונה, ולפי התשובה יידע אם רצון השם שיישאר במקום. בעל הבית התרשם מדבריו והסכים. בכ"ג באלול תשס"א, ביום הפיגוע במגדלי התאומים, הגיעו כל עובדי המשרד בשעה שמונה ונספו, והוא - היחיד שאיחר בשתי שעות - ניצל, וזכה לעשרים ואחת שנות חיים נוספות.

משפחת רייכמן - ביטול הבר מצווה, ליל הבדולח וההצלה

רבי שמעיה רייכמן, עשיר גדול מווינה, הכין לבנו הבכור בר מצווה באולם של אלף חמש מאות אנשים עם קייטרינג ותזמורת של שלושים וחמישה נגנים. שבועיים לפני המועד החליק אביו במדרגות ונשבר האגן, ומשלא יכול היה להשתתף - ביטל הבן את האירוע כולו, שילם הון תועפות בקנסות, ונסע לערוך בר מצווה קטנה של ארבעים איש אצל אביו בהונגריה. באמצע האירוע הגיע מברק על פרוץ ליל הבדולח ועל כך שמחפשים אותו. הוא התחפש לקבצן, החזיר את כל רכושו מן הכספת בתוך מושבי מכוניתו, נמלט למרוקו, ושם פתח בנק והתעשר עושר אגדי - והכל, כלשונו, בזכות הרצון לכבד את אביו.

ישיבת בית שמעיה - ההנצחה של הבן

בנו, הרב משה רייכמן, שהיה מגדולי העשירים בעולם ומהחזקת ישיבת פוניבז', הקים את ישיבת "בית שמעיה" על שם אביו. הרב מביא זאת כסיומו של סיפור כיבוד האב: מה זוכה אדם המכבד את אביו ואת אימו.

הבת ששמרה שבת בחנות ומכרה חולצה בחמש מאות שקל

בת שהחליטה לחזור בתשובה בתוך משפחה קשה שאסרה עליה לשמור שבת, נצטוותה על ידי הוריה לשמור על חנותם בקניון בשבת. היא הכינה מראש את האורות והאזעקה, ישבה בחנות עם ספר תהילים והתפללה שאיש לא ייכנס. כשבא קונה, נקבה בחולצה במחיר מופרז של חמש מאות שקל כדי להבריחו - והלה חזר לאחר צאת השבת ושילם את מלוא הסכום. למחרת ראו ההורים את הכל במצלמות, אמרו לה "אנחנו רואים שהשם איתך - מהיום את שומרת שבת", ובהמשך התחזקו אף הם בשמירת שבת.

הגר שבא לפני שמאי ולפני הלל

גוי בא לפני שמאי וביקש להתגייר על מנת שילמדוהו את כל התורה כולה על רגל אחת. שמאי דחפו והלה ברח, ובא לפני הלל, שהשיבו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור". הרב מעיר על כך שכל הגרים באו תחילה דווקא לשמאי - בעל המשנה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - ורק אחר כך עברו להלל. מעשה זה משמש בסיס לקושיית הרב שך וליסוד ההתגברות שבסיום השיעור.

הערות למפתח הסיפורים - להכרעת ישורון

1. מעשה הגר שבא לפני שמאי והלל - זהו מעשה גמרא (שבת ל"א ע"א) המשמש כבסיס למהלך הרעיוני המסיים, ולא "סיפור" מן הסוג הרגיל במפתח. נכלל כערך מסומן. אם תעדיף - ניתן להסירו ולהשאירו במפתח הרעיונות בלבד.

2. ישיבת בית שמעיה - הפרדתי אותו כערך נפרד, אף שהוא ממש המשכו של סיפור הבר מצווה. אם תעדיף - ניתן לאחד את שני הערכים לערך אחד.

3. פרטים הממתינים לאימות - בערך רייכמן מופיע "אלף חמש מאות אנשים" (מקור 2 שמע "חמש מאות"), ובערך הרב שמואל כץ מופיע התאריך כ"ג באלול תשס"א (הרב עצמו התלבט בין כ"א לכ"ג). שני הפריטים מסומנים בנספח התמלול לאימות שמע לפני פרסום.

תמלול השיעור

אלול - "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים"

דורשי רשומות אמרו: אלול בראשי תיבות - "אני לדודי ודודי לי". זה כולם מכירים. את החלק הראשון כולם מכירים. יש המשך: "הרועה בשושנים". וואי! את זה לא מכירים, נכון? לא הכרתם אף פעם. אני אומר לכם, לא הכרתם אף פעם. "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים".

ארבעה רועים

יש רועה שהוא רועה על ידי מקל. יש לו מקל. אם הוא רואה איזו בהמה זזה מהעדר, נותן לה מכה, היא כבר מתיישרת לפי העניינים. יש רועה שרועה על ידי הקול שלו: יש לו איזה קול ככה, נותן איזו צעקה, כל הבהמות מתיישרות, מסתדרות. יש רועה שרועה על ידי כלבים: יש לו כלבים, הוא - אתה יודע - הכלבים כבר יודעים את העבודה שלהם.

אבל יש רועה שהוא רועה בשושנים. מה הוא עושה? הוא לוקח שושנים, כזה ריח נעים, הוא סוחב את זה, וכל הכבשים - מהריח הנעים, מהיופי - נמשכים אחריו לפי הסדר. איזה יופי.

הקדוש ברוך הוא רועה אותנו בשושנים

והקדוש ברוך הוא עושה באמת - לא במקל, לא בכלבים, לא בצעקות. איך הוא רועה אותנו? בשושנים. הוא סוחב אותנו, לוקח אותנו, אומר לנו: בואו תראו כמה זה כיף לעבוד את השם. כמה זה כיף לעבוד את השם. אני אומר לכם, זה שושנים, זה מתוק. אתה הולך אחריו - אתה רק מרוויח. ואולי באותו רגע נראה לך כאילו שזה איזה הפסד או איזה משהו לא הכי, אבל תדע לך: מה שאתה רואה - זה הכל שושנים, שהכל מתוק, מתוק מדבש.

"שמונה זה שמונה" - סיפורו של הרב שמואל כץ

היה צדיק אחד, קראו לו הרב שמואל כץ. הוא היה עובד בארצות הברית באיזה משרד של בניינים, של דירות - לא יודע איזה משרד - היה עובד שמה. ושם בעל הבית: שמונה בעבודה, אף אחד לא יפספס. עכשיו, אתה יודע, להגיע לשמה - איך זה נקרא, מנהטן? קוראים לזה כזה שם בכלל? נגיד שיש כזה שם. בקיצור, אז להגיע לשמה - סוף העולם. פקקים, הפקקים של הבוקר, הפקקים של הבוקר, אין מציאות להגיע ברכב.

אז הוא היה נוסע ברכבת. רכבת נוסעת. יש פקקים, אין פקקים - הרכבת נוסעת. אז מה הבעיה של הרכבת? מה הבעיה של הרכבת? זה הדוחס. זה הדוחס, ואי אפשר לשמור את העיניים ברכבת. אין מציאות שאפשר לשמור את העיניים ברכבת, מרוב שזה עמוס, עמוס באנשים, הכל דחוס, אין מציאות.

הוא החליט עם הזמן שלא מתאים לו המקום לעבודה. אבל - אני אעשה ניסיון. מאיפה אני אדע אם אלוקים רוצה שאני אשאר פה בעבודה או לא? אני, כצעד אחרון, אלך לבעל הבית, אבקש ממנו שייתן לי להגיע לעבודה בעשר בבוקר. בעשר כבר אין אנשים ברכבות: כולם בעבודה, גמרנו, הרכבות ריקות לגמרי. אחר כך בשתים עשרה, באחת - חוזר בחזרה. אני אבקש. אם יגיד לי "בסדר" - אני אדע שהשם רוצה את העבודה, אני אמשיך לעבוד. ואם יגיד לי: "אדוני, שמונה זה שמונה, לא יוצאים משמונה" - אז אני אדע שפה זה לא המקום שלי.

באמת באתי לבעל הבית. בעל הבית גוי. מה אני אספר לו עכשיו? שמירת העיניים? מה אני אספר לגוי שמירת העיניים? אבל אמרתי לו מה שיש לי בלב. סיפרתי לבן אדם את כל מה שיש לי בלב, אחד ועוד אחד. הוא שומע, מקשיב, מאוד נהנה. "אצלכם ביהדות שומרים על העיניים?" - הוא שואל אותי. אמרתי לו: כן. "לא ידעתי שיש דבר כזה". הוא מאוד נהנה. "אז מה אתה רוצה? אז מה אתה מציע?".

אמרתי לו: אני מציע שאני אגיע לעבודה בעשר בבוקר, ואני אצא שעתיים אחרי הזמן אני אצא. אני אעבוד את השמונה שעות, אבל מעשר - עד שייגמרו שמונה שעות. אמר לו בעל הבית: מצאת חן בעיניי. בסדר, מהיום אתה בעשר.

ההצלה ממגדל התאומים

ובאמת הוא התחיל לבוא בעשר. התחיל לבוא בעשר, ועברה איזו תקופה - חודש, חודשיים, שלושה. ובכ"ג - כמדומני כ"ג, אני לא יודע את התאריכים המדויקים. נראה לי כ"א, אני לא זוכר, לא משנה - כ"א באלול תשס"א היה הפיגוע במגדל התאומים. אומר: כל הפועלים, כל הזה, הגיעו בשעה שמונה לעבודה. אני היחיד, היחיד שאני מגיע בעשר. מגיע בעשר - וכל המשרד הלך לאיבוד. לא נותר איש אחד מכל העובדים של המשרדים. היחיד שניצל הייתי אני - בזה ששמרתי את העיניים שלי בקדושה.

אחר כך הוא נפטר ביום כ"א או כ"ג, אני לא זוכר את התאריך היום בדיוק - צריך להחליף, להחליף רק את התאריכים - ביום כ"ג באלול תשפ"ב, עשרים ואחת שנה אחרי מגדל התאומים, אחרי הפיגוע במגדל התאומים. אמר: זכיתי, בורא עולם נתן לי לחיות עוד עשרים ואחת שנה תוספת על החיים. למה? כי שאני זכיתי לעבוד את השם בשמירת העיניים, בורא עולם הוסיף לי עוד עשרים ואחת שנה.

בורא עולם אומר לך: אני רועה בשושנים. אני אומר לך, אני רועה - תבוא, תעבוד. אני מבטיח לך: לא יום אחד של חיים, לא שנה, לא שנתיים - עשרים ואחת שנה של חיים על זה שאתה יודע לעבוד את השם.

וזה אלול. כל אחד מאיתנו - אני מאמין שבתוך ליבו באמת רוצה לעבוד את השם, לזרוק את הכל. אבל אתה יודע, שאור שבעיסה, נו, מה תעשה? איך תסתדר? מה יהיה? איך יהיה? בורא עולם אומר לך: אני רועה בשושנים. כל מה שאתה מדבר זה לא נכון, זה יצר הרע. תדע לך: לעבוד את השם - זה ריח נעים, זה שושנים, זה כיף.

הבר מצווה של הבן הבכור

סיפר הרב שמעיה רייכמן: הוא עשה בר מצווה לבן שלו הבכור. הבן שלו הבכור - קראו לו הרב משה רייכמן, זה שהחזיק את פוניבז', המיליארדר הזה, המיליארדר שהחזיק את פוניבז', את בית שמעיה, את כל ה... היה עשיר גדול.

הוא סיפר שהוא עשה בר מצווה. הוא היה גר באוסטריה - יש כזאת מדינה, אוסטריה? עכשיו אני ממציא, לא יודע איפה... מה אני ממציא אפילו. בווינה שבאוסטריה - אם לא צדקתי, אחר כך בדברים. יש כזה מקום. הנה, אוסטריה יש מקום, יישר כוח. בקיצור, אז הוא היה גר בווינה שבאוסטריה, ושמה היו נוהגים לעשות בר מצוות גדולות. "גדולות" הפירוש: מאתיים אנשים. זה הכוונה גדול - לא כמו היום. היום זה כבר המצב קצת... אבל פעם, פעם בר מצווה זה היה עשרים שלושים אנשים, זה בר מצווה, זה מה שהיה פעם. אבל פה עשו בר מצווה של מאתיים אנשים.

אבל הוא עשיר גדול, מיליארדר גדול, בן בכור, יש לו כסף מיותר - החליט לעשות איזה אולם, גני אירועים, אלף חמש מאות אנשים. הזמין אוכל, קייטרינג, הכל, והביא לאירוע את התזמורת - שלושים וחמישה נגנים, פלא פלאים.

שבועיים לפני הבר מצווה אבא שלו, רב דוד, החליק במדרגות, שבר את האגן. האבא מתקשר לבן, אמר לו: אני לא יכול לבוא לבר מצווה, לא מרגיש טוב, זה הסיפור, אני לא יכול לבוא.

הרב שמעיה אומר: לא מסתדר. אבא שלי, הנכד הראשון שלו עושה בר מצווה - והוא לא יהיה? אין דבר כזה, מה זה הוא לא יהיה? אבא לא יהיה בתוך הבר מצווה של הנכד הראשון?

ביטל את האירוע. התקשר לקייטרינג - ביטל. לתזמורת - ביטל. לבעל האולם - הכל, ביטל את הכל. אומר: ושילמתי הון תועפות על הביטול של כל האירוע הזה. כל אחד רצה ממני קנסות, קנסות על גבי קנסות, והכל שילמתי. ומשמה נסעתי להונגריה, לאבא שלי, לעשות את הבר מצווה עם אבא שלי. ולקחתי את הכל, אבל אצל אבא שלי היינו סך הכל ארבעים אנשים. המשפחה שלי - לקחתי את כל המשפחה שלי, כל המשפחה - ונסענו, עשינו בר מצווה קטנה באיזה אולם של בית כנסת, משהו כזה.

ליל הבדולח

באמצע האירוע אני מקבל מברק - מברק, כל זה היה במברק - שבלילה הזה, כאילו עכשיו, פרצה ליל הבדולח, ששרפו את כל הבתי כנסיות, והיה שם אסון גדול באירופה. "ומחפשים אותך, שמעיה, מחפשים אותך" - ידעו שהוא עשיר גדול, חיפשו אותו - "תברח כל עוד נפשך בך".

היהודי הזה, במקום לברוח... אין מה לעשות, היהודים אי אפשר עליהם. בקיצור, מה עשה? התחפש לאיזה קבצן אחד, התחפש לאיזה קבצן, לבש בגדים מרופטים, קנה אוטו - אתה יודע, בקושי נוסע - ונסע בחזרה לאוסטריה. כל מה שהיה לו בכספת לקח, הכל שם בתוך המושבים של האוטו, בתוך המושבים של האוטו. שם מה שיכול למשוך מהבנקים, מה שיכול למשוך - משך את הכל, הכל בתוך המושבים. משמה נסע להונגריה, הזמין רכבת, ועם האוטו הזה עלה לרכבת.

כולם אמרו לו: "אין לך מה לעשות? אוטו כזה זורקים לים". מה יספר להם? שהאוטו הזה - זה כל אירופה פה, כל אירופה נמצאת בתוך האוטו הזה. מה יספר להם? עלה.

לאיפה נסע? נסע למרוקו. נסע למרוקו, וכשהגיע למרוקו הוציא את כל הכסף שהיה לו, פתח בנק. פתח בנק של כל מרוקו, ומשמה - כל, אתה יודע, טוניס וכל הזה - התעשר עושר אגדי, והיה אחד מהעשירים הגדולים, מהשלושה עשירים הגדולים בעולם.

"הכל בזכות שרציתי לכבד את אבא"

"אם זכיתי למשהו", אומר רב שמעיה, "אם זכיתי למשהו בחיים, שניצלתי אני וכל המשפחה שלי וכל מה שאתה רואה - זה הכל שרציתי לכבד את אבא. על הרצון הזה שרציתי לכבד את אבא, שידעתי שאני אמור להפסיד. ואתה יודע שהעשיר עושה בר מצווה - הוא רוצה שאנשים יראו: אוהו, מה אני, מה אני עושה. הייתי מוכן לוותר על הכבוד שלי, על הכסף, לשלם, להתבזות, קיבלתי צעקות מהאנשים - כל זה, הכל ביחד, הייתי הכל מוכן לעשות. העיקר שלאבא תהיה לו שמחה בלב, שהוא ישתתף בבר מצווה של הנכד שלו הראשון. ואם עשיתי משהו טוב - זה הכל בזכות זה".

והבן שלו, זה משה הזה, פה אחר כך היה עשיר, אחד העשירים הגדולים בעולם, והוא הקים את פוניבז', ואז הוא הקים את ישיבת בית שמעיה על שם אבא שלו. שמעיה - זה השם של אבא שלו. הוא הקים את הישיבה הזאתי. מה בן אדם שזוכה לעשות כיבוד אב ואם!

ברגע הראשון זה נראה לך קוצים של שושנה. אתה יודע, ברגע הראשון זה נראה באמת "וואו"... אבל אתה לא יודע - אלול זה הרועה בשושנים. איזה דבר גדול זה, איזה דבר כיף זה לזכות לעבוד את השם.

הבת ששמרה שבת בחנות

סיפר הרב משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: הוא סיפר שהייתה איזו בת אחת ששיתפה אותו במה שהיה, שהחליטה שהיא רוצה לחזור בתשובה. אבל אל תשאל - בורא עולם שתל אותה במשפחה שהם, ההורים, היו אנטי, אבל לא אנטי בדיעבד: אנשים קשים מאוד, מאוד מאוד קשים, לא מוכנים לשמור שבת. כשהם רק שמעו שהיא רוצה לשמור שבת, כל שבת אמרו לה: "תדליקי את האור, תביאי לנו את זה, תעשי ככה" - הכל כדי לא לשמור שבת.

אבל היא שאלה רב. הרב אמר לה: "בינתיים תשמרי שבת מה שאת יכולה לעשות. תשמרי שבת, תעשי מה שאת... מה שאת יכולה לעשות תעשי, תשמרי שבת". וככה היא עשתה באמת: מה שיכלה לשמור - שמרה.

יום אחד ההורים שלה אמרו לה: "תשמעי, יש לנו חנות בקניון, והחנות פתוחה, פתוחה בשבת. אנחנו נוסעים יום חמישי, נוסעים לנופש - חמישי, שישי, שבת - את צריכה להיות בחנות בשבת". נו, מה תעשה עכשיו? היא צריכה בחנות בשבת, נו, מה תעשה?

כשההורים נסעו ביום חמישי, ביום שישי הגיעה לחנות, השאירה ביום שישי את האורות דלוקים, ניטרלה את האזעקה, וביום שבת הגיעה לחנות. פתחה את החנות, ישבה שמה. ישבה - אני עם ספר תהילים, רק קוראת שאנשים לא ייכנסו לחנות, שאנשים לא ייכנסו.

החולצה בחמש מאות שקל

מה אני אגיד לך? התפילה התקבלה... פתאום הגיע איזה בן אדם. הגיע איזה בן אדם: "שלום, אני רוצה לקנות איזו חולצה. יש לכם את החולצה הזאת?". אומרת: "אני לא יודעת, תסתדר". אומרת: מה, אני אציע לו עזרה? שיסתדר. ההוא חיפש בין החולצות, מצא: "הנה, מצאתי! זו החולצה שאני רוצה, זו החולצה שאני רוצה. טוב, כמה זה עולה?".

עכשיו, החולצה - היא חולצה שאם אני מוכרת מרוויחה עליה איזה חמישים שקל. מחירים של פעם, לפני שלושים שנה. אמרה לו: "זה חמש מאות שקל". אומרת: מה, אני עכשיו בגללו צריכה להקליד, להוציא לו את התדפיס? חמש מאות שקל החולצה. "מה, אתם נורמלים? חמש מאות שקל?". "לא רוצה - אל תקנה, יש עוד חנויות". זרק את החולצה והלך.

הלך, הסתובב, הסתובב הבן אדם, הסתובב - שלוש בצהריים חזר. חזר: "מאתיים חמישים אני מוכן לקנות". אמרה לו: "פחות מחמש מאות אל תדבר איתי". "מה, זה עשוי מכפתורים מזהב?". "חמש מאות, לא פחות מזה". בקיצור, הבן אדם התעצבן - מה זה פה? - זרק, הלך.

היה חורף. בחמש יצאה שבת. בחמש וחצי, אחרי שיצאה, הגיע הבן אדם. אמר: "טוב, לא מצאתי חולצה אחרת, אני מוכן לשלם חמש מאות שקל". שילם חמש מאות שקל - היא לא אמרה לו כלום - שילם חמש מאות שקל, מכרה את החולצה, וזהו. אחרי שבת, נגמר הסיפור.

"אנחנו רואים שהשם איתך"

יום ראשון חזרו ההורים. חזרו ההורים, הוציאו את המצלמות של החנות, מסתכלים על כל מה שהיה. ראו: "תראה את הבת שלנו! בשביל לשמור שבת, כדי לא לחלל שבת, מכרה לו חולצה בחמש מאות שקל - והבן אדם קנה! קנה בן אדם חולצה אחת, מה שאני לא מוכר כל השבוע - קנה בן אדם חולצה בחמש מאות שקל".

אמרו לה: אנחנו רואים שהשם איתך. איפה שאת שמה את היד - השם איתך, השם. מהיום את שומרת שבת. לאחר מכן גם ההורים התחילו להתחזק בשמירת שבת.

אבל אתה יודע, הכל הבן אדם צריך לדעת: התורה שלנו, המצוות שלנו - זה הרועה בשושנים. נכון, בהתחלה זה לא נראה ככה. בהתחלה זה לא נראה, זה נראה כאילו - אתה יודע - אתה אולי מפסיד. תדע לך: בהמשך הדרך זה שושנים, זה כזה ריח נעים, זה כזה מוצלח.

הגר שבא לפני שמאי והלל

אני מסיים, אין לי... אני גומר את הדרשות, אני מסיים. הגמרא מספרת במסכת שבת - כולם מכירים את זה, זה בשבילנו, עכשיו החיזוק הזה בשבילנו - הגמרא במסכת שבת מספרת על אותו גר, אותו גוי שהגיע לפני שמאי. אמר לו: למדני את כל התורה כולה... גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה שאני עומד על רגל אחת.

הוא לא מצא למי לבוא, רק לשמאי. שמאי לקח את המבוטה, רדף אחריו, והבן אדם ברח. פלא פלאים, שכל הגרים תמיד הגיעו לשמאי ואחר כך עברו להלל. אף אחד לא בא ישר להלל. נו, למה? כי מי זה, מי זה שאומר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"? שמאי אומר את זה. אז ראו אותו כזה מחייך, אמרו: המחייך הזה - בטח הוא גם מעגל פינות. אבל הם לא ידעו שהמחייך הזה זה רק, אתה יודע... אבל אחר כך אתה צריך לעמוד על הקו.

אז כולם באו לשמאי בהתחלה, ואחר כך עברו להלל. באו להלל, אמר לו: אני רוצה להתגייר על מנת שתלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת. אמר לו: תעמוד על רגל אחת. אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור.

קושיית הרב שך

טוב, וכולם שואלים את השאלה הזאת, השאלה המפורסמת. הרב שך שואל שאלות. אומר הרב שך: אני לא מבין. מה הלל יכול לעשות מה שבשולחן ערוך לא מופיע? בשולחן ערוך יש הלכות גירות. מה לעשות? מה זה, כל גר שיבוא - תלמד, תעשה ככה? מה, יש פטנטים להעביר אותו? יש הלכות גירות.

בנוסף, תאר לך שאיזה בן אדם, איזה בן אדם יבוא, ייכנס לאיזה מפעל שמגלגל כל חודש מיליארדים, אומר: שלום, מי זה פה בעל הבית? אומר: אני. אני רוצה להיות שותף איתך. אומר לו: אין בעיה, מה אתה משקיע? אומר לו: יש לי מאה שקלים. מאה שקלים? לך מפה. אני לא מבין - אתה ראית, ראית, ראית מה זה, מה זה התורה שלנו? ראית מה זה התורה שלנו? מה שראית זה כלום. מה, כל זה על רגל אחת? לא יכול להיות. זו השאלה, ככה מקשה הרב שך.

"כמה זמן בן אדם יכול לעמוד על רגל אחת?"

אומר הרב שך: אני אומר לכם יסוד - וואי, זה בשבילנו. אמר לו הגוי: תשמע, אני רוצה להתגייר, אני רוצה להתחזק. תגיד לי, כמה בן אדם... כמה זמן בן אדם יכול לעמוד, יכול לעמוד על רגל אחת? כמה זמן? חמש דקות, עשר דקות הכי הרבה. אני רוצה להתחזק, אבל אני יודע שהחיזוק שלי זה עשר דקות. אחרי עשר דקות, אחרי עשר דקות אני חוזר להיות גוי. תגיד, יש לך פטנט בשבילי? מה אני עושה? אני רוצה להתחזק, אני רוצה לגדול, אבל לא הולך לי, לא הולך לי. אני רוצה - לא הולך.

אין... אני אומר לעצמי: אלול, אלול, אלול - אבל אתה יודע, בתכלס לא יצא כלום. ואם אני מתחזק - הכי הרבה עשר דקות.

אמר לו הרב שך: יש לי פטנט. כן, בטח. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מה אני מרוויח מזה? ברגע שאתה מגיע לאיזה ניסיון, באת לעשות משהו מסוים - לא, לא, אבל ההוא יצטער, אני לא אעשה - אם הצלחת להתגבר פעם אחת, תדע לך, תדע לך שפעם הבאה אתה תתחזק עשרים דקות. החיזוק הבא יהיה עשרים דקות. אם פעם הבאה אתה תצליח להתגבר פעם שנייה - פעם שנייה כבר החיזוק יחזיק חצי שעה.

תדע לך: אין דבר כזה שבן אדם מתחזק רצוף כל החיים שלו. בן אדם כל הזמן נתון בעליות וירידות. אבל מתי בן אדם קונה את העלייה שלו? מתי שבן אדם יודע להתגבר. כשאתה יודע להתגבר, אתה יודע שם להתגבר - תדע לך ששמה אתה קונה את כל העלייה שלך.

"והיה הבן הבכור לשניאה"

ולכן האור החיים הקדוש אצלנו כותב: "והיה הבן הבכור לשניאה" - אין "והיה" אלא לשון שמחה. איזו שמחה זו, שהבן הבכור לשניאה? זו שמחה? אומר, אומר האור החיים הקדוש: "והיה" - אתה יודע מתי שמחה? אתה יודע מתי? שיש לך זמנים ששניאה, שנואים, איזה זמנים שאין לי חשק ללמוד, זמנים חם לי, קר לי, רעב, צמא, אתה יודע, לא מסתדר - זה, תדע לך, ששמה, בזמנים האלו, שמה זה הבן הבכור, שמה מקבלים פי שתיים. למה? כשאתה יודע לעבוד ואתה מתגבר - שמה אתה זוכה פי שתיים.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.