ברוכים הבאים לאתר השיעורים של הרב איתן כהן. כאן תוכלו למצוא שיעורים מוקלטים וטקסטים מלאים.
שתי סיבות לריחוק - הדרך הארוכה וחוסר הערך • יונה של זהב - המחיר האמיתי של המצווה • אין דבר "קטן" מדי כדי לחולל ישועה • "לעשות מזה עסק" - מה שקובע את גודלו של דבר • הניסיון שנראה מטרד - ובתוכו טמונה הברכה • אלול - איש לרעהו ומתנות לאביונים • "אנחנו עוד בת ציון" - השמחה שבתוך התוכחה
רבה בר בר חנה ויונה של זהב • שש נפשות שהחזירו עין לראות • העצה של הסטייפלר - ברכה אחת בלבד • הכנר בתחנת הרכבת • הגננת והתיק של החיים • רב חיים שמואלביץ והבחור החדש בישיבת מיר • החזון איש - איכה בשמחה
1. שתי סיבות לריחוק - הדרך הארוכה וחוסר הערך
האלשיך הקדוש שואל על כפילות הלשון בפסוק במעשר שני: "כי ירבה ממך הדרך" ואחר כך "כי ירחק ממך המקום". ומתרץ, שאלו שתי מניעות שונות לגמרי. "כי ירבה ממך הדרך" - זהו המרחק הפיזי כפשוטו. אך "כי ירחק ממך המקום" - זהו מרחק אחר לגמרי: כשאין לאדם ערך למצווה, היא נראית לו רחוקה.
המבחן הוא פשוט: כשאדם מחובר למצווה ויש לה ערך בעיניו, הוא יחצה ימים ונהרות בשבילה. וכשאין לה ערך אצלו - שתי צעדים כבדים עליו. מכאן שהעבודה המתמדת שלנו היא ליצור ערך למצוות, שכן ככל שהערך גדול יותר, כך המצווה בנויה וחזקה יותר.
2. יונה של זהב - המחיר האמיתי של המצווה
רבה בר בר חנה שכח לברך ברכת המזון במקומו, ואמר לבני השיירה ששכח שם יונה של זהב. שואל הבן איש חי: וכי אמר דבר שאינו נכון? ומשיב, שאצל רבה בר בר חנה זה היה מדויק לגמרי - השווי של לברך ברכת המזון במקומה הוא בדיוק כשווי של יונה של זהב.
זהו יישום מעשי של יסוד האלשיך: המצווה איננה "קטנה" או "גדולה" באופן אובייקטיבי, אלא כפי הערך שהאדם קובע לה. וכשהערך נעדר - אין לאדם אפשרות לקיים שום מצווה, כי הכל נראה לו גדול עליו.
3. אין דבר "קטן" מדי כדי לחולל ישועה
שני סיפורים מציבים את היסוד למבחן. משפחה של שש נפשות קיבלה על עצמה לברך ברכת אשר יצר בכוונה לקראת ניתוח עיניים חמור - והראייה חזרה עוד לפני מועד הניתוח. יהודי שכל תחומי חייו היו נעולים קיבל מהסטייפלר עצה להתחזק בברכה אחת בלבד מברכות השחר, בשלושה תנאים: לומר לאט, לכוון, ולכבד את הברכה בעמידה או בישיבה - והדברים החלו להסתדר מאליהם.
התובנה שהרב מדגיש היא דווקא התדהמה של בעלי המעשה עצמם: "תגיד, זה יכול להשפיע?" והתשובה היא שהתחושה שמעשה קטן אינו מועיל, היא עצמה סימן ל"ירחק ממך המקום" - סימן שהמצווה עדיין רחוקה מאיתנו.
4. "לעשות מזה עסק" - מה שקובע את גודלו של דבר
הכנר הנודע שניגן בתחנת רכבת בלבוש קבצן, ומאה אלף עוברים ושבים חלפו על פניו כמעט בלי לשים לב, בעוד שבהופעה מסודרת אנשים משלמים מאות שקלים על כרטיס. גדול אחד בארצות הברית למד מכך יסוד: כל דבר בעולם שעושים ממנו עסק - גם אם הוא קטן - נעשה גדול. וכל דבר שאין עושים ממנו עסק - גם אם הוא גדול - נעשה קטן.
מכאן ההשלכה החדה: ברכת המזון היא דאורייתא גמורה, ואוכלים שלוש ארבע סעודות ביום, ובכל זאת קשה לאדם לחזור למקומו כדי לברך. לא משום שהדרך ארוכה, אלא משום שאין לנו "עסק" מברכת המזון - ולעומת זאת מטיול בין הזמנים כן עושים עסק.
5. הניסיון שנראה מטרד - ובתוכו טמונה הברכה
הגננת שלא זכתה לילדים במשך שבע שנים, וקיבלה לגן ילדה מוזנחת שנראתה לה בתחילה כ"צרה על הצרה". מתוך הטיפול המסור בה נכנסה לטפל בכל ילדי המשפחה, ולבסוף גידלה את ארבעתם - ומאותה נקודה נולדו לה שנים עשר ילדים, וזכתה לחתן את כולם בלב שמח.
דבריה בסיום הם עיקר המסר: מה שנראה לה כ"תיק" שנטפל עליה, התברר כתיק של כל חייה. וההוראה המעשית מכוונת לשבוע שנותר עד בין הזמנים - זמן שיש בו ניסיונות ובלבולים רבים - שדווקא במקום שנראה מוזנח וגרוע טמונה כל הברכה, ולפעמים רגע אחד בחיים מזכה את האדם במה שלא ניתן לזכות בו בכל חייו.
6. אלול - איש לרעהו ומתנות לאביונים
הבחור שהגיע להתקבל לישיבת מיר, ורב חיים שמואלביץ נשא את מזוודתו, סידר לו את המיטה, ואף הציג את עצמו כשרת הישיבה. כשהתברר לבחור מי עמד מולו והתבייש, אמר לו רב חיים את השיחה הראשונה ששמע מהסבא מקלם: אלול ראשי תיבות "איש לרעהו ומתנות לאביונים" - זהו האלול האמיתי, להאיר פנים אחד לשני.
רב חיים הוסיף ותיאר את הרושם שעשתה עליו הארת הפנים שקיבל בעצמו בכניסתו לישיבה מבחורים שלא הכיר כלל. והרב מדגיש שבהארת פנים אחת יכול אדם לזכות במה שאין לו תיאור בשום דבר שבעולם.
7. "אנחנו עוד בת ציון" - השמחה שבתוך התוכחה
החזון איש נשאל כיצד כתב ירמיהו את מגילת איכה בנבואה, והרי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. והשיב שבפרק ב' קורא הקדוש ברוך הוא לעם ישראל "בת ציון" - ובזה עצמו שמח ירמיהו: קיבל נבואה מהשם שאנו עדיין בת ציון.
והסיום מחבר הכל אל הפרשה: אצל ירמיהו זו הייתה נבואה, ואילו אצלנו זה נאמר במפורש בפרשה - "בנים אתם לה' אלוקיכם". וזהו הנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא בדורנו, כשאדם יושב ומתחזק ולומד עם כל הניסיונות והבלבולים שיש.
1. רבה בר בר חנה ויונה של זהב
רבה בר בר חנה הלך בשיירה ושכח לברך ברכת המזון במקומו. הוא ידע שאם יאמר לבני השיירה את האמת, יאמרו לו: "האלוקים ששמה זה האלוקים שפה, תברך פה". לכן אמר להם ששכח שם יונה של זהב. חזר, בירך ברכת המזון - ואף מצא שם יונה של זהב.
הבן איש חי שואל: והרי לא שכח יונה של זהב אלא שכח לברך. ומשיב, שבשביל רבה בר בר חנה זה היה מדויק: המחיר של ברכת המזון במקומה שווה בעיניו כמחיר של יונה של זהב.
2. שש נפשות שהחזירו עין לראות
אדם שהתעוור בעין ימין, וקופת החולים אישרה לו מאה אלף שקל לניתוח ללא כל ויכוח - מה שהבהיל אותו והבין שהמצב חמור. הוא כינס את משפחתו - שש נפשות - וקיבלו על עצמם לברך ברכת אשר יצר בכוונה. תוך שבוע וחצי החל לראות צללים, הרופא דחה את דבריו כדמיונות, ובבדיקה שלפני הניתוח התברר שהוא רואה בשתי העיניים.
בדיעבד הוא עצמו התקשה להאמין: מה כבר יכולות שש נפשות להשפיע? ומזה בעצמו התחזק.
3. העצה של הסטייפלר - ברכה אחת בלבד
יהודי הגיע לסטייפלר כשכל תחומי חייו נעולים - שלום בית, ילדים, פרנסה, בריאות - וכל ניסיונות ההתחזקות שלו לא הועילו. הסטייפלר הורה לו לבחור ברכה אחת מברכות השחר, ולקיים בה שלושה תנאים: לומר אותה לאט, לכוון בה, ולכבד אותה - לאומרה בישיבה או בעמידה ולא בהליכה.
לאחר תקופה הדברים החלו להסתדר מאליהם, והוא עצמו התקשה להאמין שברכה אחת פעלה זאת.
4. הכנר בתחנת הרכבת
כנר מהשורה הראשונה בארצות הברית, שכרטיס להופעה שלו עלה כמאתיים דולר, התבקש על ידי ארגון מחקר לשבת בתחנת רכבת בניו יורק בבגדי קבצן ובכובע טמבל, עם כלי לאיסוף מטבעות, ולנגן בכינור היקר בעולם את הניגונים החזקים שלו. מתוך מאה אלף עוברים ושבים, רק שניים התייחסו אליו כלל - ואף הם לא זיהו אותו באמת.
כשפורסם המחקר בעיתונות, אנשים סירבו להאמין: היינו אמש בהופעה שלו ושילמנו הון, והוא עמד לידנו ולא ניגשנו.
אחד מגדולי ישראל בארצות הברית למד מכאן: כל דבר שעושים ממנו עסק נעשה גדול, וכל דבר שאין עושים ממנו עסק נעשה קטן.
5. הגננת והתיק של החיים
גננת שלא זכתה לילדים במשך שבע שנים קיבלה לגן באמצע השנה ילדה מוזנחת ומלוכלכת, ובתחילה ראתה בה "צרה על הצרה". משהתברר לה שאמה של הילדה מאושפזת, נכנסה לתמונה וטיפלה בה בכל ליבה. האב ביקש ממנה לסייע גם בבית, ולאחר חודשיים נפטרה האם. כעבור חצי שנה נשא האב אישה שנייה בתנאי שהילדים לא ייכנסו לבית - והגננת לקחה את ארבעת הילדים אליה.
לאחר מכן נולדו לה שנים עשר ילדים משלה, וזכתה לחתן את כולם בלב שמח וללא חובות.
בדבריה בסיום: "אמרתי לעצמי - זה תיק. ולא ידעתי שהתיק הזה הוא התיק של החיים שלי".
6. רב חיים שמואלביץ והבחור החדש בישיבת מיר
בחור שהגיע להתקבל לישיבת מיר פגש בפתח אדם מבוגר שנטל את מזוודתו, הוביל אותו לראש הישיבה, שמר על המזוודה בזמן המבחן, ולאחר שהתקבל אף עלה עמו לפנימייה, סידר לו את המיטה והציפות, והציג את עצמו כשרת הישיבה. הבחור הבטיח לו שירד להנהלה לפרגן עליו.
בסדר שלאחר מכן ראה הבחור את אותו אדם מוקף בבחורים בבית המדרש, והתברר לו שזהו ראש הישיבה. משהתבייש, טפח לו רב חיים על השכם וסיפר לו את השיחה הראשונה ששמע מהסבא מקלם: אלול - ראשי תיבות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וסיפר גם על הרושם שעשתה עליו הארת הפנים שקיבל בעצמו מבחורים שלא הכיר בכניסתו לישיבה.
7. החזון איש - איכה בשמחה
הרב ברגמן שמע מהחזון איש בילדותו: כיצד ייתכן שירמיהו כתב את מגילת איכה בנבואה, והרי אין הנבואה שורה על האדם אלא מתוך שמחה? השיב החזון איש: בפרק ב' קורא הקדוש ברוך הוא לעם ישראל "בת ציון" - ובזה עצמו שמח ירמיהו, שקיבל נבואה מהשם שאנחנו עדיין בת ציון.
כתוב בפרשה לעניין מעשר שני: "כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום".
שואל האלשיך הקדוש: למה התורה כופלת פעמיים? התורה כותבת "כי ירבה ממך הדרך" - שזו הכוונה, שהדרך ארוכה מאוד. וגם התורה אחר כך כותבת "כי ירחק ממך המקום". מה ההבדל בין "ירבה ממך הדרך" ובין "ירחק ממך המקום"? זה אותו דבר בדיוק. ככה שואל האלשיך הקדוש.
אומר האלשיך: אני אומר לכם יסוד, וזו השיחה של היום. כותב האלשיך הקדוש: "כי ירבה ממך הדרך" - כפשוטו, הדרך ארוכה. הדרך ארוכה באמת. אבל יש עוד בעיה: "כי ירחק ממך המקום" - אין לך ערך למצווה הזאת.
כשאין לבן אדם ערך למצווה הזאת, זה נראה לו רחוק. זה נראה לו רחוק. כשבן אדם עושה איזו מצווה, והוא אוהב אותה, ומתחבר אליה, ויש לו ערך למצווה הזאת - הוא עושה אותה, יחצה ימים ונהרות, הוא עושה אותה. וכשאין ערך למצווה הזאת, כשלמצווה אין ערך - שתי צעדים הוא לא יכול ללכת. למה? כי אין לו ערך.
למה? "כי ירחק ממך המקום" - המקום רחוק. המקום של המצווה הזאת רחוק מהבן אדם.
ולכן העבודה שלנו כל הזמן היא איך אפשר ליצור, ליצור ערך למצוות. ככל שבן אדם יוצר ערך למצוות, המצוות שלו יותר בנויות, יותר חזקות.
כמו שהגמרא במסכת ברכות מספרת על רבה בר בר חנה, ששכח לברך ברכת המזון במקום שלו. והוא אמר לשיירה - מה אני אגיד להם? אם אני אגיד להם ששכחתי לברך ברכת המזון, מה יגידו לי? "אה, האלוקים ששמה זה האלוקים שפה, אותו דבר, מה מה, תברך פה".
אמרתי להם: שכחתי שם יונה של זהב. יונה של זהב שכחתי. טוב, ההוא הלך, רבה בר בר חנה הלך, בירך ברכת המזון, ולאחר מכן מצא יונה של זהב.
שואל הבן איש חי, שואל הבן איש חי: רבה בר בר חנה שקרן? מה, מה אמר להם שהוא שכח, שהוא שכח שם יונה של זהב? הוא לא שכח יונה של זהב, הוא שכח לברך!
אומר הבן איש חי: אתה צודק, נכון. אבל לרבה בר בר חנה, הסכום, המחיר שלו, המחיר שלו של לזכות לברך ברכת המזון במקומה - זה כמו מחיר של יונה של זהב. כשהוא אמר להם "שכחתי יונה של זהב", מה הוא התכוון? אתה התכוונת כפשוטו, יונה של זהב. אני - אצלי הפירוש שברכת המזון במקומה, זה נקרא מחיר של יונה של זהב.
לכן כל אחד מאיתנו, הערך שלו הגדול - איך אני יכול לקחת את המצוות, להעריך אותן, לרומם אותן. זו העבודה שלנו: שהמקום לא ירחק מאיתנו. כי אם המקום רחוק מאיתנו, אין לבן אדם אפשרות לקיים שום מצווה. הכל נראה לו גדול עליו, מאוד מאוד גדול עליו.
סיפר איזה יהודי אחד: יום אחד, השם ירחם, התחלתי לראות בעיניים מטושטש. בעין אחת התחלתי לראות מטושטש, לא רואה הכי טוב. לאחר מכן עבר איזה זמן, ואל תשאלו - עין ימין לא רואה כלום. לא רואה.
כשראיתי שאני לא רואה כלום, הלכתי למכבי. פתחו לי תיק במכבי, אמרתי להם את כל הדברים, לקחו את כל מה שצריך. אמרו לי: אנחנו ניתן לך מאה אלף שקל לעשות ניתוח בסנטר בהרצליה - לא יודע איך זה נקרא, משהו כזה.
ההוא, כששמע שמכבי נתנו לו מאה אלף שקל בלי להתווכח - לא, אתה יודע, ויכוחים - בלי להתווכח נתנו לו על הניתוח הזה מאה אלף שקל, אז הוא אמר: וואי, סימן שזה מאה אלף, סימן שזה ניתוח מסובך, ניתוח קשה מאוד.
אז הוא החליט לאסוף את המשפחה. סך הכל במשפחה היינו אני ואשתי ועוד ארבעה ילדים - שש נפשות. אמרתי להם: תשמעו, אני עומד לעשות ניתוח, ואני רואה שמשלמים על זה מחיר גדול, סימן שהמצב לא טוב. המצב לא טוב, ואני רוצה, אם אתם יכולים, אני רוצה ש... בואו נתחזק להגיד ברכת אשר יצר בכוונה. שש נפשות.
טוב, התחלנו להתחזק באמת, כל המשפחה - אני, אשתי וארבעה ילדים - לברך ברכת אשר יצר בכוונה.
עבר איזה שבוע, שבוע וחצי, התחלתי לראות צללים. אני רואה צללים, אני רואה. אני מתקשר לדוקטור: "דוקטור, אתה יודע, אני התחלתי לראות צללים בעין ימין". אומר לי הדוקטור: "מה זה צללים? אתה יודע, אתה עושה צחוק? לא רואים כלום. לפי המחלה, לפי כל מה שזה - לא רואים, זה עיוורון". אמר לו: "תשמע, אבל אני רואה צללים". אמר לו: "סתם שטויות מה שאתה רואה, זה דמיונות".
עבר עוד תקופה, שבוע, מתקשר אליו. אומר לו הבן אדם: "תשמע, התחלתי, התחלתי לראות". "מה אתה רואה?" אומר לו: "אתה יודע, אני רואה כבר אנשים. לא רואה מה בדיוק, אבל אני מתחיל לראות". אמר לו: "תשמע, אתה נראה לי מדומיין משהו גדול. לפי כל הממצאים זה עיוור, ועיוור לא יכול לראות".
טוב, עברו איזה חודשיים, הגיע היום של הניתוח. הגיע יום הניתוח, אומר לו: "דוקטור, אתה יודע, אני רוצה להגיד לך - אני רואה". אמר לו: "תעשה טובה, בוא בוא נבדוק אותך בעיניים".
בודק לו את שתי העיניים. אומר לו: "תגיד לי, באיזו עין אתה לא רואה?" אמר לו: "מה זה עין? אני רואה בשתי העיניים". אמר לו: "תשמע, לפי הבדיקות אתה רואה בשתי העיניים, אתה רואה באמת. אבל תשמע, קיבלת ממכבי מאה אלף שקל, אז בוא נעשה לך לייזר, נעשה לך כל מיני טיפולים בעיניים, כבר יש לך מאה אלף שקל, בוא נגמור אותם". אמר לו: "תעשה טובה, שחרר, שחרר אותי מפה, אני הולך. שחרר אותי, אני רוצה ללכת לשלום".
קיצור, מספר הבן אדם: הגעתי הביתה, ופתאום תפסתי את עצמי. שש אנשים - אתה יודע, שש אנשים מתפללים, מתחזקים בברכת אשר יצר. תגיד, זה עוזר לבן אדם עיוור? אשר יצר יעזור לבן אדם עיוור? איזה יעזור, מה אתה עושה צחוק? זה לא יעזור. וגם אם נגיד יעזור - זה יעזור רק אם תעשה מהפכה בכל ארץ ישראל. אולי כל ארץ ישראל, זכויות כאלו גדולות, אולי זה יכול להשפיע. אבל משהו כזה, שש נפשות יכולים להשפיע? איזה להשפיע! לא משפיע שום דבר.
אני מזה התחזקתי. שאנחנו סך הכל שש נפשות בבית, והשש נפשות האלו החזירו לי את העין ימין לראות.
בן אדם מתחזק במשהו, צריך לדעת: אם אתה מרגיש שזה לא עוזר - "כי ירחק ממך המקום". פשוט המקום, הברכה הזאת, רחוקה ממך. כל המצוות שאתה עושה הן יקרות שאי אפשר לתאר אותן. לא ניתן, לא ניתן לתיאור מה אפשר לזכות בכל מצווה שבן אדם עושה.
סיפר איזה יהודי אחד: הגעתי לסטייפלר. אמרתי לו: רבי, המצב לא גמור. גמור - זה מצב טוב. אני מתחת לגמור. בעיה בשלום בית, בעיה בילדים, בעיה בפרנסה, בעיה בחולאים. אל תשאל, כבוד הרב, הכל נעול. כל מה שאני מנסה להתחזק, שום דבר לא הולך.
אמר לו הסטייפלר: תשמע, אני אגיד לך מה אתה צריך לעשות. אתה צריך להתחזק בברכות השחר. עכשיו תראה - לא כל ברכות השחר, ברכות השחר זה גדול. מתוך כל ברכות השחר שיש, תבחר לך אחת. אחת מהן תבחר, תבחר איזו שתרצה. ושלושה תנאים: תנאי ראשון - תגיד את זה לאט, תגיד את הברכה לאט. תנאי שני - תכוון. תנאי שלישי - תכבד את הברכה: תגיד את הברכה כשאתה יושב או כשאתה עומד, לא כשאתה הולך.
זה התנאי. אמר לו: הרב, זה יעזור? אמר לו: זה יעזור לך, אני אומר לך, זה יעזור.
ומספר הבן אדם: עברה תקופה, ואוטומטית הדברים התחילו להסתדר. פה הסתדר, זה הסתדר, הדברים הסתדרו. ואני אומר לעצמי: וואי, לא יכול להיות. לא יכול להיות שברכה אחת מברכות השחר... תגיד, זה יכול להשפיע? זה באמת יכול לעשות דברים כאלו גדולים?
ופתאום אתה מתחיל להבין איך אפשר להתחזק בדברים כאלו קטנים, כאלו קטנים. הדברים הקטנים האלו שאתה לא מעריך אותם - בגלל שאתה לא מעריך אותם, לכן הם לא משפיעים. אבל אם המקום לא ירחק ממך, אלא המקום יהיה קרוב אליך, תעשה מזה עסק - אתה תעשה מזה עסק, ויהיה הרבה הצלחה.
אני כבר סיפרתי את זה כמה פעמים, אבל אני אספר את זה שוב. אינני יודע אם זה היה משל או שזה היה מציאותי, אבל שניהם דברים טובים.
היה איזה כנר אחד, היה איזה כנר אחד שהיה לוקח להופעות - היה משהו ברמה גבוהה בארצות הברית. הוא היה לוקח להופעות מאתיים דולר, לא יודע כמה זה היום, שש מאות שקל משהו כזה, כניסה לאירוע שלו. קיצור, הגוי הזה מספר: כשהייתי מנגן, אנשים שרו איתי. שרו איתי, בכו איתי, זה היה משהו - מנגן בכינור בצורה גבוהה ביותר.
טוב, יום אחד התקשרו אליו איזה ארגון: אנחנו רוצים אותך לצורך מחקר. מה המחקר? אנחנו רוצים שתגיע לתחנת רכבת, תחנת רכבת של ניו יורק. שמה יש לנו כמה תנאים.
דבר ראשון, אנחנו רוצים שאתה תשים כובע טמבל ותלבש בגדים מרופטים של איזה קבצן כזה, מרופטים, ותשים את הכלי הזה שזורקים בו - אתה יודע, זורקים כסף - שים את הכלי הזה. ואתה תשב, ואתה צריך להביא את הכינור הכי יקר שבעולם, ובשעה הזאת שאתה מנגן, אתה מנגן את הניגונים הכי חזקים שיש לך. הכי חזקים שיש לך אתה מנגן בשעה הזאת. וכמה שתרצה כסף - ניתן לך.
באמת, יום אחד הוא הגיע, על הבוקר ישב שמה. הוציא את הזה, שם את הבגדים, הכל, ושם את הפלסטיק הזה, ואנשים עברו.
בשעה הזאת עברו שמה מאה אלף אנשים. חוץ משני אנשים, אף אחד לא התייחס אליו. אחד אמר לו: תשמע, אתה דומה לכנר ההוא, איך אתה מזכיר אותו, שתי טיפות מים, איך אתה דומה לו! זה אחד שהתייחס אליו. השני שהתייחס אליו אמר לו: תשמע, אתה מנגן מה זה יפה, אם תלך להופעות אתה תצליח מאוד. חוץ משני האנשים האלו, אף אחד לא התייחס אליו.
כתבו את זה באחד העיתונים המפורסמים בארצות הברית, ואנשים לא רצו להאמין. איך יכול להיות? אני אתמול הייתי באירוע שלו, שילמתי שש מאות שקל להיכנס, והוא פה עומד לידי - איך לא ניגשתי אליו?
המחקר הזה הגיע לאחד מגדולי ישראל בארצות הברית, והוא אמר ככה: כל דבר בעולם, אם אתה עושה ממנו עסק - גם אם הוא דבר קטן, ואתה עושה ממנו עסק - הוא נהיה גדול. וגם דבר גדול, אם אתה לא עושה ממנו עסק, הוא נהיה דבר קטן.
ולכן, כשהכנר הזה מגיע לאיזה מקום, תולים מודעות צבעוניות בכל מקום, ותשמע - שבועיים לפני האירוע אין כרטיסים, הכל נמכר. אנשים מדברים: אתה הולך לאירוע? האירוע, האירוע! זה נהיה גדול. זה נהיה גדול. וכשלא ידעו שאותו כנר נמצא פה, לא ידעו ממנו כלום, לא עשו מזה עסק - אה, לא עשו מזה עסק? גם אם זה גדול, זה נהיה קטן.
בשבילנו זו עבודת השם שלנו. בן אדם צריך לקחת את המצוות ולעשות מהן עסק. אם לא תעשה עסק, למצוות האלו אין ערך. אין ערך.
תגיד לבן אדם: תגיד, אתה בא איתי לרבי שמעון דרך נחל עמוד? שווה, אה? אני אומר לכם, שווה, כדאי לכם, כדאי לכם! דרך נחל עמוד אתה יורד את כל נחל עמוד למטה, עושה איזו טבילה, אחר כך מגיע לרבי שמעון - וואו, איזה דבר! אתה הולך? מה זה הולך, רץ!
אחרי שהגעת לרבי שמעון - שכחת ברכת המזון בנחל עמוד. איך אכלת שמה! אוי, איך הוא אכל, "יכלה הזמן והמה לא יכלו", כמה הוא אכל שמה! וברכת המזון שכח, את זה הוא שכח.
תגיד, אתה יכול לחזור? איזה נחזור! מי חוזר? תגיד לי, מי חוזר? אף אחד. איזה נחזור! למה אתה לא חוזר? למה לא? מה זה למה לא, כאילו למה לחזור? מה זה למה? כי ברכת המזון! נו בסדר, נו אז מה?
זהו - אין לנו עסק מברכת המזון. אין לנו עסק. אכלנו היום שלוש ארבע פעמים: אתמול בערב, היום בבוקר, אחר כך אוכלים עוד פעם, ואחר כך סעודה רביעית. ותגיד לי, ברכת המזון דאורייתא, יותר ממה שאתה חושב, דאורייתא גמורה. ולא - אין בזה. למה? כי אין עסק מזה, לא עושים מזה עסק, לכן זה לא חשוב. אבל טיול בין הזמנים? פששש, טיול של בין הזמנים - זה משהו!
סיפרה איזו גננת: אני גננת. הייתי גננת שבע שנים, השם ירחם עליי, לא זכיתי לילדים. ואתה יודע, טיפולים לא עזרו, ועוד דברים לא עזרו, ואני בצער גדול הייתי.
ויום אחד, אל תשאל, באמצע השנה הביאו לי איזו בת, ילדה קטנה, לגן. ואני רק ראיתי אותה, אמרתי: יאללה, צרה. צרה על הצרה. בת מוזנחת, מלוכלכת, אל תשאל. אמרתי לעצמי: לא מצאו למי להביא, רק לי? רק לי לא מצאו להביא את הבעיות? רק אצלי מביאים את כל הבעיות שיש בעולם.
ואני התחלתי, מה שנקרא, ניגשתי אליה כמה פעמים, פעמיים שלוש, ולאט לאט התחילה להתברר התמונה. היא סיפרה לי שאמא שלה חולה בבית חולים. אמרתי: וואי, זה לא סתם, זו ילדה מסכנה. ונכנסתי לתמונה. נכנסתי לתמונה והחלטתי שאני מטפלת בבת הזאת. באמת, מכל הלב והנשמה טיפלתי בה, מכל ממש.
יום אחד קיבלתי טלפון מהאבא שלה. אומר לי האבא: את יודעת, הילדה שלי כל יום מספרת עלייך, כל יום מדברת עלייך, כמה את עושה לה טוב. את יכולה אולי... יש לנו בבית עוד שלושה ילדים - זה לא שלושה, אנחנו בבית ארבעה ילדים - אין אמא, ואני צריך גם לצאת לעבודה. אם את יכולה להיכנס הביתה לטפל בילדים.
אמרתי לעצמי, איך אומרים, מצווה גוררת מצווה כפשוטו. נכנסתי גם. נכנסתי מפה לשם והתחלתי לטפל בילדים. אולי מאז שהתחלתי לטפל בילדים עברו חודשיים, והאמא נפטרה. האמא נפטרה, ואני נכנסתי כפשוטו לטפל בילדים. מטפלת בילדים כמו שצריך.
עברה אולי חצי שנה, והאבא התחתן פעם שנייה. כשהאבא התחתן פעם שנייה, התנאים שהיו בנישואים השניים היו שהוא לא מביא את הילדים הביתה. נו, אז מי ייקח אותם? אז מי ייקח אותם? אז אני לקחתי אותם. אז אני, ביום אחד, ביום בהיר, הפכתי להיות משפחה עם ארבע נפשות - ארבעה ילדים בתוך הבית. אני טיפלתי בהם.
והקדוש ברוך הוא הפעם באמת הוא ראה מה עשיתי. הוא ראה. עברה אולי שנה - נולדה לנו בת. עוד שנה - נולדה לי עוד בת. ואחר כך עוד, ועוד. סוף הסיפור: נולדו לי שנים עשר ילדים. שנים עשר ילדים נולדו לי, חוץ מארבעה שגידלתי אותם. וברוך השם זכיתי לחתן את כולם בלי חובות, בלי כלום. בלי חובות, כולם זכיתי לחתן אותם בלב שמח, משהו שלא ניתן לתיאור.
כשאני חוזרת אחורה, מסתכלת אחורה, אני אומרת: אתה יודע, באותו רגע שראיתי את הבת הזאת, המלוכלכת הזאת, המוזנחת, אמרתי לעצמי: וואי, זה תיק, מה שלחו לי, זה תיק. ולא ידעתי שהתיק הזה זה התיק של החיים שלי. זה התיק של החיים שלי. מפה צמחה לי כל המשפחה שלי. מפה, מהילדה הזאת, מפה צמחה לי כל המשפחה שלי.
לבן אדם נשאר עוד שבוע לבין הזמנים. בבין הזמנים יש הרבה ניסיונות והרבה בלבולים, וצריך בן אדם להתחזק בזה מאוד מאוד. מאוד.
מה שנראה לך לפעמים המוזנח הזה, אתה יודע, והגרוע הזה - אתה לא יודע ששמה טמונה כל הברכה שלך. שמה, בניסיון הזה שעמדת בו, שם טמונה כל ההצלחה שלך בחיים.
פעמים רגע אחד בחיים, רגע אחד בחיים, בן אדם זוכה למה שאי אפשר לזכות בכל החיים שלו. יש רגעים בחיים שבן אדם יכול לזכות.
אני מסיים. היום הכריזו אלול. הכריזו אלול, ואני אוהב את הסיפור הזה, לכן אני מספר את זה באלול. אני חושב שסיפרתי את זה כמה פעמים, אבל את הסיפור הזה אני צריך לספר אותו כל שנה. כמדומני כל יום, אני חושב, כל יום - כדי שאולי קצת נתעורר. אבל פעם בשנה גם זה בסדר.
היה איזה בחורצ'יק אחד שהגיע לישיבת מיר. הגיע להתקבל לישיבת מיר. הוא בא להתקבל לישיבה, הגיע עם מזוודה והגיע לפתח של הישיבה. את מי הוא פגש שם ראשון? פגש שם איזה אדם מבוגר - זה היה רב חיים שמואלביץ.
הוא רואה אדם מבוגר. שאל אותו הרב - והוא לא ידע מי זה, הוא לא ידע מי זה - אמר לו: באתי להתקבל לישיבה. אמר לו: וואי, איזה יופי! בוא, אני אקח אותך לראש הישיבה, בוא.
הבחורצ'יק רואה את רב חיים שמואלביץ מרים לו את המזוודה, והבחור הולך איתו. והוא לוקח לו את המזוודה, עלו לאיזו קומה שנייה, אמר לו: הנה, פה הדלת של ראש הישיבה.
אמר לו: כן, אבל אתה יודע, לא נעים לי ממנו. ראש הישיבה יגיד לי - מה באת עם מזוודה? קודם תבוא, תיבחן, ואם יקבלו אותך תביא מזוודה. מה אתה בא עם מזוודה, כאילו בטוח שיקבלו אותך?
אמר לו רב חיים: אני אשמור לך על המזוודה. אני אשמור לך על המזוודה, תשאיר אותה כאן, אני אשמור לך על המזוודה. תיכנס למבחן.
הוא נכנס למבחן, ואחרי שעה יצא. אמר לו: הרב, התקבלתי! אמר לו: וואי, איזה יופי, התקבלת? בוא, בוא. בחודש אלול התחתן אחד הבחורים, כמדומני שהמיטה שלו עדיין פנויה, כי הוא עזב ועוד לא תפסו את המיטה שלו. אז בוא איתי, בוא נלך לפנימייה.
לקח אותו, והוא לוקח את המזוודה - רב חיים לוקח את המזוודה, והוא הולך אחריו. הגיעו לחדר. אמר לו: וואי, הנה החדר פנוי. פנוי, לא תפסו את המיטה. תפתח, תפתח את המיטה, תביא, תביא את הציפה של המזרן. לקח ציפה של המזרן, ורב חיים שם לו את הציפה של המזרן, שם לו את הציפה של הכרית, ואמר לו: שים בארון איזה משהו, שידעו שזה תפוס פה, תפוס.
שואל אותו הבחורצ'יק: מי זה כבודו? מי אתה? אמר לו: אני השרת של הישיבה. שרת. אמר לו: וואי, אני עוד ארד להנהלה, אני עוד אפרגן עליך! אני עוד אגיד שיש בישיבה שרת טוב מאוד לישיבה. טוב, הבחורצ'יק ידע לסדר את העניינים.
בינתיים, אחרי איזו שעה, ירד לבית המדרש. ירד לבית המדרש - אתה יודע, אלול, מה יש לספר לכם מה זה אלול בישיבות? אש! הבחורצ'יק רואה את רב חיים שמואלביץ, כולו מוקף בחורים, ואיזה שטייגן, איזו אש. מסתכל על זה, אומר לחברותא שלו: תגיד לי, אצלכם בישיבה גם השרת יודע ללמוד? אצלכם השרת יודע ללמוד? אמר לו: איזה שרת? אמר לו: זה, זה. אמר לו: איזה שרת? זה ראש הישיבה! מה זה השרת? זה ראש ישיבה, איזה שרת!
איך הוא התבייש, הבחור. אתה יודע, סיפרתי לו את כל מה שעל הלב, ואני עוד אפרגן עליו... התביישתי מאוד.
והסתיים הסדר, רב חיים שמואלביץ עבר, ניגש אליי, טפח לי על השכם. אמרתי לו: הרב, אני מתבייש. אמר לי: אל תתבייש. אני אגיד לך את השיחה הראשונה כשאני נכנסתי לקלם באלול, זו השיחה הראשונה ששמעתי מהסבא מקלם. הסבא מקלם אמר: אלול בראשי תיבות - איש לרעהו ומתנות לאביונים. זה האלול האמיתי: להאיר פנים. להאיר פנים אחד לשני. איזו זכות עצומה זו!
אמר לו רב חיים שמואלביץ: וכשאני נכנסתי לישיבה, פתאום בא לי איזה בחור מבוגר, אומר לי שלום, איזה כיף לראות אותך. ואני אומר: אני לא מכיר אותו בכלל, מה הוא מתייחס אליי? פתאום אני הולך, עוד בחור אומר לי שלום. אמרתי: מי זה? לא מכיר את הבחורים האלו פה, מי זה? בסוף התברר שבאלול זו העבודה - להאיר פנים.
ואתה יודע מה אתה יכול לעשות בהארת פנים אחת? ואתה יודע מה אפשר לזכות, מה בן אדם יכול לזכות בהארת פנים שהוא זוכה? מה שלא ניתן לתיאור בשום דבר בעולם, בן אדם יכול לזכות בהארת פנים.
עכשיו אני מסיים, בלי נדר. הרב מאיר צבי ברגמן שליט"א, ראש ישיבת רשב"י, אמר: שמעתי מהחזון איש כשהייתי ילד, שהחזון איש אמר: איך ייתכן שירמיהו כתב את מגילת איכה, הרי הוא כתב את זה בנבואה, ואין הנבואה שורה על הבן אדם אלא מתוך שמחה? תגיד לי, איך אפשר לכתוב מגילת איכה בשמחה? איך זה מסתדר? איך אפשר לכתוב מגילת איכה בשמחה?
אמר החזון איש: אתה צודק. אני אגיד לך מה כתוב שמה. בפרק ב' כתוב שמה, שהקדוש ברוך הוא קורא לעם ישראל "בת ציון". אנחנו עוד בת ציון? אנחנו עוד בת ציון! ירמיהו שמח: איזה יופי, אנחנו עוד בת ציון. קיבל נבואה מהשם שאנחנו עוד בת ציון. זו נבואה מהשם.
עכשיו - זו לא נבואה מהשם, זה מה שהשם אומר לנו בפרשה שלנו: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
איזה נחת רוח לקדוש ברוך הוא בדור שלנו, כשכל אחד יושב ומתחזק ולומד, עם כל הניסיונות שיש וכל הבלבולים, ויושב ומתחזק. "בנים אתם לה' אלוקיכם".
והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.